נתן זך

לשמשון הולצמן

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אוֹתְךָ, חָבֵר,

כִּי אַתָּה כְּבָר זִכָּרוֹן וְזִכְרוֹנִי זוֹכֵר

אוֹתְךָ יוֹתֵר מֵרַבִּים מֵחֲבֵרַי

שֶׁהֲרֵי אָמַרְתָּ לָנוּ כִּמְעַט כָּל יוֹם

אֲנִי אֶת חַיַּי אֶשְׂבַּע עַד תֹּם.

וְכָאן אֲסַפֵּר רַק אָנֶקְדוֹטָה קְטַנָּה,

אִם כִּי אֵין זוֹ דַּרְכִּי לְסַפֵּר אָנֶקְדוֹטוֹת,

וּבִלְעֲדֵי זֹאת יִהְיֶה הַקֹּבֶץ חָסֵר:

יוֹם אֶחָד בָּא נַחוּם גוּטְמַן יְדִידְךָ

וְשָׁאַל כְּדַרְכּוֹ: הוֹלְצִי, חָבֵר,

כָּך קָרָא לְך – הֵיכָן בְּעֶצֶם אַתָּה מְצַיֵּר?

וְאַתָּה הֵשַׁבְתָּ לוֹ בְּדַרְכְּךָ הַלֵּיצָנִית:

וְכִי אֶת הַיַּרְקוֹן כְּבָר שָׁכַחְתָּ?

וְאִם כָּךְ אָז מָתַי?

שֶׁעַל כָּךְ הֵשִׁיב לְךָ גוּטְמַן, אַף הוּא מִידִידַי:

מָחָר אָבוֹא עִמְּךָ עִם כָּל מִכְחוֹלַי.

וכְךָ הָלכְו להֶָם הַשְּׁניַםִ

הַשּׁוֹנִים בְּאָפְיָם כְּמוֹ אוֹהֵב־עַצְמוֹ וְלֵץ,

לְמַה שֶּׁיְּכֻנֶּה לְהַלָּן פַּארְק הַיַּרְקוֹן

וְהוֹלְצְמַן שׁוֹלֵף שָׁם אֶת מִכְחוֹלָיו

וּמְצַיֵּר בְּכָחֹל וּבְאָדֹם וּבְקֶשֶׁת צְבָעָיו

וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה אֶת גוּטְמַן לְצִדּוֹ

אֲבָל זֶה עוֹד לֹא שָׁלַף אֲפִלּוּ אֶת מִכְחוֹלוֹ

וְהוֹלְצְמַן שׁוֹאֵל: וְכִי בָּאתָ רַק לִרְאוֹת?

וְגוּטְמַן מֵשִׁיב לוֹ: הוֹלְצְמָנִים אֲנִי רוֹאֶה

כָּאן לְמֵאוֹת. אֲבָל, הַאֲמֵן לִי יְדִידִי,

עוֹד לֹא רָאִיתִי כָּאן אֲפִלּוּ גוּטְמַן אֶחָד!

וְהַלֶּקַח:  כָּל צַיָּר יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמוֹ

וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתוֹ רַק בַּחֲלוֹמוֹ.