נתן זך

חיה שוורץ Chaya Scwartz

׳ציורים׳, ספר בהוצאת כתר, 1984

נופי נופים

אמנית ה"בלוז", הכחולים כהלוך נפש וכצבעוניות שלטת. רחל המחברת שוב ושוב, על פני עשרות שנים, אותו מחזור שירים אישי. במרכזו, דמות אשה, כמעט תמיד מצטודדת, לעולם אינה מישירה מבט אל עבר הצופה, באינטימיות של חדר שהוא לעיתים קרובות גם אטלייה, ולפעמים על רקע פיסת נוף.

לא בדיוק עצב, והרבה פחות מתוגה. ובוודאי לא עזובה נפשית. וגם לא גוונים חריפים של בדידות, ודאי לא התרסה. נוכחות שקטה של אשה עם עצמה בחדרה, עולמה, צופה מעט החוצה נשקפת הרבה פנימה. לא מתוך חטטנות או עריכת חשבון, אין כאן שום זכר לפסיכולוגיזם. מהורהרת בכחול המבודד אבל גם המַשְׁרֵה צינה נעימה בחדרה, חדר עבודתה וחייה. אשה מודעת לאֹמנותה, מודעת לחשיבותו של סידור הפרחים או צירוף הפירות שעל השולחן כ"דומם", מודעת לחדר ב"פנים" ולחוץ כ"נוף". כלומר, דברים הנוטלים חלק באמנות, השואבים ממנה את משמעותם, המתרגמים לאמנות, הסובלים גלגול דמות באמנות.

לפעמים, באותו חדר, ציור נוסף שהוא עוד ציור של חיה שוורץ: תמונה בתוך תמונה כצעיף על גבי צעיף, מחיצה נוספת למחצה, עוד חייץ מגונן מפני ממשות עריצה מדי, תורם לאשליה של עולם מסתפק בעצמו, מפרה את עצמו, מוליד את עצמו בלשון המראות שלה, היחידה שבה היא חורגת מתוך בדידות החדר-האטלייה של ההקשר החברתי, החיצוני, העולם.

בנופים, יותר פריצה החוצה, יותר מראה עיניים מהלוך נפש. כאן, ארץ-ישראל לא "ארץ ישראל של חיה שוורץ" כפי שנהוג לומר על אמנים. כי אם ארץ ישראל של עצמה, לא כורעת תחת כובדה של סובייקטיביות בוטה. משקפת אבל, יותר מכן, משתקפת. אף על פי שגם כאן בחירה, ברירה: הר, גבעה, אבן, מדרון, ים, פיסת אגם, עץ נסער ברוח, הכול דברים, מקומות יפים, בהם הנופים המקודשים לאמנות הישראלית: ירושלים, צפת, זיכרון יעקב. בציורי הראשית גם עיר, תל-אביב, עיר החול והחולין. אחר כך גם היא נמוגה. אולי היתה מהר מדי לכרך. מה שנותר הוא פנים או חוץ כשהפנים מוגן מפני חדירה אלימה מדי של החוץ, וזה האחרון, נוף ללא אדם, ולא עירוני. ופה ושם כחול.

חזרה לדף האמנים