נתן זך

מריאן Maryan

רטרוספקטיבה, מוזיאון תל-אביב, הגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה, 1977

לוחם בלי בשורה

"תיעוב וייאוש", כתב מריאן בשולי רישום משנת 1975. ועוד זאת, ברשימות האוטוביוגרפיות שלו : "אומרים שאני אדם רע (גם זה נכון)". תיעוב, ייאוש ורוע מופגן – מאז הימים בהם ביקרנו בצוותא, בראשית שנות החמישים, בבית האמנים בירושלים ומריאן, מצויד בסכין הגילוח שבלעדיה לא היה יוצא כמדומה באותם ימים מן הבית, מדדה על רגלו האחת השלמה, היה משחית באין רואים את התמונות שעל הקיר. "דקורציות ארורות, הכל דקורציות להשמיד!", היה מסנן תוך כדי כך. כמו היו המוצגים התמימים והבנאליים של הפרובינציה הירושלמית בגדר התעללות זדונית ומכוונת בו, יוצא הגיהינום. בעצם, לא "יוצא", שהרי מן הגיהינום לא יצא.

ובפגישה מקרית, עשרים שנה לאחר מכן, בפריז: ״ישראל? מה זה ישראל?״ כאילו ניתן היה למחוק הכל, את כל העבר כולו, באותה פשטות שבה נכנס אדם למשרד הרישום הצרפתי ומשנה את שמו מפנחס (פינייה) בורשטיין למריאן שמשון מריאן. כבר שינוי השם הסגיר את כל האבסורד כולו, שהרי גם ״מריאן״ כפול שניים זה לא היה שם בלי עבר: בין השאר הזכיר גם את הזיקה לאותו צייר ירושלמי כמעט נשכח כיום, מריאן מארינל, שהתרעם מאוד על מעשה הגזל. ״לי מותר הכל״, השיב פנחס בורשטין כשהוכיחו אותו על השחתת ציורי בית האמנים.

לא, לא ״שאגאל חדש". אותה תווית הבל מסחרית שהצמידו לו מבקרים בזמנו. לשאגאל לא חש שום קירבה: עולמו של זה היה, אחרי הכל, עולם שמלפני המבול וכיתת היורים. השפעה והשראה ינק מאותו מריאן מארינל חוב שמעולם, אגב, לא פרע ובפריז, מאטלאן, אף הוא אמן יהודי וידיד. כשגיבש את עצמיותו ינק רק מעצמו, מן המקור הלא אכזב של תיעוב וייאוש ורוע מופגן. 

ב- ECCE HOMO, המופיע ככתובת בציוריו וכן בשם הסרט האחד שעשה, ביקש לקשור את המרטירולוגיה שלו בזו של יהודי אחר; ואולי חשב גם על ג'ורג' גרוס. אבל לוחם לתיקון העולם לא היה, לוחם מחתרת בלא בשורה. מפלצותיו ובשנותיו האחרונות צייר כמעט רק מפלצות אין בהן לא חסד, לא חנינה. כיוון שאמנותו נתעצבה בתקופה בה פרח בפריז מה שכונה לאחר מכן בשם "תיאטרון האבסורד", אולי לא יהיה בכך משום פגם, אם נכנה אותו בשם הצייר הגדול ביותר של תיאטרון האבסורד של ימינו במרכאות ובלעדיהן. היסוד הדרמטי בוודאי קיים בציוריו, לא רק בדרמטיזציה של המצוקה, אלא גם בגלריית הדמונים שהעלו עצביו הקודחים על הבמה: שופטים, אינקביזיטורים, בורגנים חייתיים, קאניבאלים זוללים זה את בשר זה, איברי מין ועיכול מואנשים. בקיצור: כל מה שנהוג לכנות בשם "המימסד" או "דעת הקהל הנאורה" או "אדם לאדם זאב" או "אישיות החברה". את הקורבנות העלים, גם דיוקנאות יהודים לא צייר כמעט לאחר שנות החמישים: כל מושג הקורבן היה זר לו, שנוא עליו. בכל אלה שם גם את עצמו לשופט ואפשר שהוסיף על סבלו, שהרי את השופטים תעב. 

היה זה סיוט ממנו אין יקיצה. אפשר היה רק לחזור ולחזור על הקללה. בשנותיו האחרונות החלה העייפות נותנת אותותיה. גם חיי המחתרת התישו. המוות בבדידותו של בית מלון ניו-יורקי מדולדל גאל אותו מייסוריו. הוא מת כדרך שחי: לא כ"אמן מקולל", כי אם כאמן גדול של תקופה מקוללת.

חזרה לדף האמנים