נתן זך

יחיאל קריזה Yehiel Krize

תערוכה, גלריה רוזנפלד, 1992

בסימן הגילוי מחדש

יחיאל קריזה נפטר בפתח-תקווה, בשנת 1968, והוא בן 59. לעתים רחוקות בלבד נזכר שמו בין חלוצי המודרניזם הישראלי. כמעט לעולם לא ייפקד במחיצתם של חדשנים מקורבים-ברוח כאביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי, לאה ניקל או דוד לן–בר, אף הוא כיום שם שכוח כמעט. ואף על פי כן לא ייתכן שום מיפוי נכון של אמנות המופשט בישראל או האמנות הרזה, דלת החומר, שקריזה לא יתפוס בו את אחד המקומות המרכזיים.

צחוק הגורל הוא שקריזה זכה בחייו למידה ניכרת של הכרה ממסדית. מזכיר אגודת הציירים והפסלים עד שנת 1950, הוא זוכה כבר ב-1947 בתערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל-אביב, כמו גם בפרס דיזנגוף היוקרתי. אחר כך תבואנה תערוכות בבתי האמנים בירושלים, בחיפה ובתל-אביב, בייאנלות בסאו-פאולו ובוונציה, תערוכות בפריז, באמסטרדם ובארצות-הברית. ולא פחות משלוש תערוכות יחיד נוספות במוזיאון תל-אביב. לאחר מותו – תערוכת זיכרון, באצירתו של יונה פישר, במוזיאון ישראל (1970), ושבע עשרה שנים לאחר מכן אף מוציא מוזיאון ישראל שוב, ביוזמת יונה פישר ובהקדמתו, ספר דו–לשוני המוקדש ליצירתו.

אמנים ישראלים מועטים, להוציא המפורסמים ביותר שבהם, וגם אלה לא כולם, זכו בקבלת פנים דומה מטעם הממסד האמנותי בארץ. גם היום נמכרות יצירותיו של קריזה במחירים לא מבוטלים בבתי המכירות הפומביות שקמו בישראל בתריסר השנים האחרונות.

כך שההסבר היחיד למה שנראה, לפחות כלפי חוץ, כמיעוט העניין ביצירתו של קריזה, או כהתעלמותו של ציבור צרכני ואוצרי האמנות הצעירים יותר, הוא אי חשיפה מחודשת, ומתמדת, של יצירות האמן המנוח לקהל החדש. זה, ואולי גם העובדה שנפטר בגיל צעיר יחסית, על סף עידן הפריחה הגדולה של ההתעניינות באמנות הישראלית, פריחה שלוותה בהקמת עשרות גלריות ומוזיאונים חדשים.

זה שאמנותו של קריזה כמו חצויה לשתיים: זו שעד הביקור השני, המכריע בפריז וזו שלאחריו, הוא מסימני דורו. כאן ניתן להבחין בין אלה מבני דורו שלא חרגו מגדרות אהבתם הראשונה ל"אסכולה של פריז" – אסכולה שרובה שמות יהודיים ידועים כיום בכל העולם – ואלה, והם המיעוט, שההתוודעות לאבסטרקט הלירי, ששלט בפריז בשלהי שנות הארבעים ובכל שנות החמישים, גרמה מהפך גמור ביצירתם.

ייאמר אשר ייאמר על צבעוניותו ה"מזרחית" של יחיאל קריזה, על נאמנותו ל"עיר הלבנה" שבה חי, על ההתמודדות (המשותפת לרבים) עם האור המקומי, המהפך שחל ביצירתו בראשית שנות החמישים עמוק לאין-שיעור מן ההשראה שתרמה לו מי שנחשבה אז בירת האמנויות של העולם בשהותו הראשונה בה, בשנת 1935. מפגש מחודש זה גם הביא לניתוק אחרוני החוטים שקשרו את אמנותו עם זו של ידידיו ועמיתיו שמשון הולצמן, דוד הנדלר, צבי שור, ישראל פלדי, פנחס אברמוביץ, יוסף קוסונוגי, חיים קיווה, יעקב אייזנשר ואחרים.

אין כאן שום כוונה למעט בהישגיו שעד המהפך של 1951. גם לפני כן בלט קריזה בהרמוניות הצבעוניות הדשנות שלו, בצבע לוקאלי ססגוני פורץ, וגם בזה שהירבה לצייר אנשים בעבודתם, ובכך הפגין את זיקותיו הסוציאליות של מי שהיה רגיל בחיי מצוקה ודחקות, כמוהו כרבים מחבריו למכחול.

אבל בראשית שנות החמישים מופיע, בהדרגה אמנם, קריזה חדש. במבט לאחור ניתן לומר, מבשרו של המינימליזם שיתחיל לתת את רישומו באמנות המקומית רק עשור שנים לאחר מכן. הרגישות היא עדיין הרגישות של ״המופשט הלירי", הלבן הוא עדיין הלבן של "העיר הלבנה", האמתלה הפיגורטיבית (נוף עירוני) עדיין קיימת כמארגן קומפוזיציוני. אבל הכיוון כבר שונה מעיקרו, והוא הכיוון, כשם אחת התמונות, אל החלל, ובעצם אל החיסור. תנועה, אבל לא פרספקטיבה. קו אבל לא רישום לשמו. ציור רב-שכבתי שבו הלבנים או הלבנים-כחלחלים הרווים מכסים כל מה שתחתם. תמונת מצב של פני שטח שבה מבצבצים, רק פה ושם, שרידי שכבות קודמות או צירי תנועה והכוונה. בסופו של דבר הגיע להפשטה מלאה. לא מופשט שבלב-ולב, המצטדק עדיין באמצעות הפיגומים הריאליסטיים שלו, כזה של מרבית חבריו ב"אופקים חדשים";

לא מופשט שהוא מעין אתנחתא או ציון דרך בין מקום למקום (יצחק דנציגר) ולא הפשטה פולחנית-מיסטית המעלה באוב סמלים ארכאיים (אהרון כהנא). מופשט מוקפד, חסכוני, עדיין נוח לעין, לא-אלים אבל בלתי מתפשר.

בכך היה אולי יחיד בין בני דורו בראשית שנות החמישים, או לפחות אחד המוקדמים שבהם. בכך גם הצטרף לחלוצים אחרים כאריה ארוך, רודי להמן וכהנא, שדור שלם של יוצרים עתיד לצאת מחלציהם.

גלריה רוזנפלד, ובייחוד מייסדה אליעזר רוזנפלד, שמרו במרוצת שנים רבות על קשר אמיץ וכמעט יומיומי עם יחיאל קריזה. דומה שהתפתחו כאן יחסים שמעבר לאלה שבין אמן והגלריה המייצגת אותו. אך טבעי הוא, אפוא, שחשיפה מחודשת זו של יצירת קריזה לדור שלא ידע את יחיאל תתקיים דווקא באולמותיה.

חזרה לדף האמנים