נתן זך

שמשון הולצמן Shimshon Holzman

׳ש. הולצמן׳, הוצאת מסדה, 1982


שמשון הולצמן – רב אמן


א
             

בהחלט ניתן לטעון כי תפוצת האקוורל בתרבויות ובזמנים ידועים, לעומת תרבויות וזמנים אחרים בהם אין הוא נפוץ כל כך או שאינו נפוץ כלל, היא עניין המוציא אותנו אל מעבר לגדרם של שיקולי אמנות צרופים בלבד. כך מתקבל על הדעת שמרכזיותו של המימצע בתרבות הארצישראלית שבין שנות העשרים לבין שנות החמישים אינה נובעת רק מן המופת הזר, קרי: זה של סיזאן, האימפרסיוניסטים ויורשיהם, כי אם גם מהיותו כלי ספונטני בידי תרבות שראתה עצמה משוחררת ופורקת עול, אמצעי ״ראשוני״ בידי חברה שדימויה העצמי היה זה של מחדשת מעשי בראשית, ודף נייר בו ניתן לשיר את המזמור הגדול לאור.

שכן, האם יהיה זה באמת ״ספרותי״ מדי לקבוע, בהקשר זה, כי לא פחות מסיזאן ויורשיו, הכשירו את הקרקע ליוצרי האקוורל הארצישראלי שירי הזוהר של ביאליק, ו"שפע של אורות ונגוהות" באידיליות של טשרניחובסקי ודוד שמעוני. את אלה כאלה "סחף האור"!

ומעבר מזה, שיקולים של חומר וטעמים הקשורים ב-métier.  כאן תפָּקֵד עובדת היותו של האקוורל מדיום עממי שוויוני, שהרוב יכולים להתיר לעצמם את מחירו, כפי שהיה דוד הנדלר חוזר וטוען במשך שנים. כלומר, מעין arte povera שמרצון, מתוך התנדבות, אבל לא פחות מכן, בעל כורחה. שהרי דפי האקוורלים, בניגוד לציורי שמן (שמחיר החומרים המושקעים בהם אף הוא יקר הרבה יותר) ניתן היה למכור גם בימים שמספר אספני האמנות הרציניים בארץ, נער ייספרם.

ומשאלה לשאלה: האם לא יצדק גם הטוען כי תרבות בה רב כל כך מספרם של האוטודידקטים, כלומר, האמנים המכשירים עצמם בעצמם לאמנותם, בעזרת או בלא עזרת פרקי לימוד חטופים בבתי אולפנה שמקצתם אף הם בגדר סדנות מאולתרות, אך טבעי הוא שהיא נוטה חסד לאקוורל, המתקשר עם מושג הצייר החובב המצייר ״תחת כיפת השמיים״ יותר משהוא מתקשר עם התדמית המקובלת של מקצוען האקדמיה?! כנגד זה אפשר כמובן להעלות, שהציור שאנו עוסקים בו אינו, גם באגף צבעי השמן שלו, אקדמאי ברוחו כי אם אימפרסיוניסטי או פוסט-אימפרסיוניסטי וחופשי, ולפיכך אינו סותר את אורחותיה של האוטודידקטיות. כדרך שאפשר להוסיף כי דווקא האקוורל מחייב עבודת מכחול מדויקת, שהרי, בניגוד לשמן, אין הוא סובל תיקונים, ואם אינו מוציא אפוא אוטודידקטיות ואי בטחון חובבני במלאכת היד הוא מוציא אף יותר מרעהו. כך או כך, עובדה היא, שזולת מספר ידוע של אמנים, אשר ראובן רובין הוא אולי הבולט שבהם, חלוצי הציור הארצישראלי וראשוני האקוורליסטים שלנו הם שניים שהם אחד. ואם עדיין אי אפשר לדבר, למשל, על תולדות פיסול ארצישראלי בשנות העשרים, שהרי סנונית אחת או שתיים (מלניקוב ובתיה לישנסקי) אינן מביאות את האביב, הרי ניתן כבר באותו פרק זמן עצמו לחבר מאמר מלומד על התפתחות האקוורל הארצישראלי – מעבודותיו  הטֶרם מלחמתיות המרשימות של אהרן דוד שור, לדוגמה, ועד לאימפרסיוניזם המתון מאוד של שטרוק, ולקומפוזיציות האדריכליות של יוסף זריצקי. זה שמאמר כזה לא חובר, לא אז ובעצם גם לא היום אינו, כמובן, מענייננו כאן.

ב

בפיו של הולצמן עצמו, בלא ספק אחד מבחירי האקוורליסטים שלנו, הסבר שונה לפופולריות של הציור בצבעי המים באמנות הישראלית בכלל ולזיקתו שלו אליו בפרט. בן לדור השני של יוצרי האמנות המכונה מודרנית בארץ (הוא החל מצייר בשנת 1926), משקפים דבריו על ״השתלבות במזרח״, ועל אמנות המזרח (הרחוק) כמופת לאמנות המתחדשת בישראל, הלכי רוח שרווחו בקרב הדור הקודם לו. ואולם מה שיש לו לומר על האקוורל כעל מדיום היפה במיוחד לתנאים הפיזיים של הארץ, שבה משווה שמש קופחת בליטות יתר לצבעים עזים עם שהיא מטשטשת בני צבעים וגוונים (הממלאים תפקיד חשוב כל כך באקוורל האנגלי, למשל), הבחנות אלה, שכולן בנות דורו שלו, מתרגמות ללשון מושגים: ניסיון, עֵין ויד, שנרכש במשך עשרות שנים של ״יציאה לחיק הטבע״ הארצישראלי.

ההבחנות מקבילות לשני טיפוסי אקוורל הולצמני. זה שהוא עצמו מכנה בשם פוביסטי – וזה המזכיר באמת את ציורי הנוף של המזרח הרחוק, ואשר בו מתרגמים משטחי צבע מונוכרומיים תחושת בהירות וצלילות נפשית לדימויי מרחב, ופתיחות, ואור.

פה גם שם, הדגש הוא על המימצע כזהה עם המימסר ועל אמנות המסתפקת ביצירת אמנות. אצל הולצמן לא תמצא את המשיכה לאנקדוטה שריתקה כל כך את ידידו נחום גוטמן (הנשים הבשרניות של הולצמן הן אטיודים חייכניים בצבע, לא אקזוטיקה מזרחית או דימוי פיגורטיבי לנאיביות). לא תמצא אצלו את המחויבות הסוציאלית, ובעצם הסוציאליסטית, של בן דורו הנדלר (דימויי העמל והעמלים של הולצמן מתחילים ונגמרים כמדומה בדמויותיהם הפיטוֹרֶסְקִיוֹת של מוסקי הזיתים בהרי יהודה). לא תמצא כאן את הרישום ה״פסיכולוגי״ הרגיש והמורכב של סטימצקי באקוורלים שלו. לא תמצא את הנושא הלאומי (אין ״חיילים פצועים״, מצעדים צבאיים או מנורות בעלות שבעה קנים כאצל ינקו). הלאומיות שלי, הוא מסביר, מתבטאת בתרגום זיקתי לנופי ארץ-ישראל לשפה של כתמים נכונים במקומות הנכונים.

הווירטואוזיות מתגלה, בין השאר, ברפרטואר המצומצם מדעת. שוב הכינרת על לשון היבשה עם שלושת העצים המפורסמים. שוב הירקון ונווה צדק והשוק, ודמויות הערביות שבו. יש ״'תקופת מוצא״ ו״תקופת צפת״, ופרקי הזמן שבפאריס בין זו לזו. רפרטואר מוגבל שאותו הוא חוזר ומצייר, שנה אחר שנה, תוך כדי שיכלול בלתי פוסק של הכלים. כך נעשית היד חופשית ובטוחה יותר, והכתם נעשה סוגסטיבי וקולע יותר – עד להופעת אותם מִחבּרים מוזיקליים מופלאים של ראשית שנות החמישים.

ג

הולצמן לא זכה, ונראה שמעולם אף לא ביקש, שציוריו יאיירו יצירות ספרותיות בעלות ערך כגוטמן. דורות של נערים ונערות לא התחנכו על סיפוריו המלווים רישומים. עיסוקו באמנות לא הביאו לידי עסקנות אמנותית, וחלקו לא היה עם מקימי או מהרסי אסכולות. גם בתיאוריה ובביקורת לא שלח ידיו. מרוב שהיה טרוד בציור, גם לא למד את התורה הגדולה, שככל שציור נדיר יותר כן עולה ערכו בשוק מבקשי סמלי ״הסטאטוס״ ו״אפיקי ההשקעה״, וככל שערכו הכספי עולה כן הוא מושך אליו גם את תשומת לבה של הביקורת. חרף זאת היה – בלשונו של אויגן קולב המנוח, מנהלו לשעבר של מוזיאון תל-אביב – ל ״אחד״ האקוורליסטים החביבים ביותר על הציבור הישראלי, ואף לא יהיה זה נכון לטעון כי קופח על־ ידי הביקורת, גם בשעה שזו לא היססה לפטור אותו בדיבורים סתמיים על ״שמחת חיים״ ו״חג לעיניים״.

עוד בראשית שנות החמישים מציין המבקר האמריקני הידוע אלפרד ורנר את ״החיוניות שלא תיאמן״ של האקוורלים של הולצמן, תוך שהוא מוסיף, בלשון גוזמה פורתא, כי ״אין דומה לו בהתמקדות נלהבת ובלעדית כזאת בנופי הארץ'. ורנר מחווה את דעתו כי ״במובנים רבים, הולצמן הוא אמן אסיאני״, ויצירתו ״קרובה יותר ברוחה לזו של אמני אסיה מוקדמים מאשר ליצירת מאטיס ודיפי, אשר בהתרשמות ראשונה נראה כי היא יונקת ממנה״. המבקר מדגיש את חשיבות תקופת הלימודים בפריז ״בהשגת דרגת המיומנות הגבוהה״, ובעת ובעונה אחת את העובדה ש״אישיותו החזקה… של יוצרן זה של מאות פנוראמות זורמות ומרחפות״ לא איבד את עצמיותו ועצמאותו בתקופת השתלמותו. ורנר מסיים: "באמנותו של הולצמן אין שום דבר ׳יהודי׳, אם אמנם נקבל את הדעה – המקובלת עדיין על רבים – כי אמנות יהודית חייבת להיות זהה עם עינויים אקספרסיוניסטיים״.

ד"ר חיים גמזו, המקדיש להולצמן עמוד בספרו ציור ופיסול בישראל, במסגרת הפרק על ״המגמה הישראלית״, מתאר אותו בלשון פיוטית כ״צייר החדווה״, אמן אשר ״חדוות היצירה, בהירות הראייה ועקביות ההשאלה מן הטבע הטילוהו למעין אווירה של הנאה טהורה, אשר בעיות העולם וחרדותיו הן כאילו ממנה והלאה״. כיוון שהדברים נכתבו בראשית שנות החמישים, בעצם ימי ״המלחמה הקרה״ והמוּדעות הגוברת לסכנת האטום לעולם, ממהר המבקר להוסיף כי חרף האמור לעיל, ״לא כמנהג בת-היענה יינהג אמן זה… אלא כמַתְחים תחום מוחלט בין ציפיית הסער האופפת את העולם, ובין השלווה ואהבת החיים המקננים בליבו,. באקוורלים ה״קצרניים״ שלו, ממשיך גמזו, מגיע הולצמן עד ״לתמצית של רב-גוניות הקשורה באובייקט בנימים דקיקות, סמויות מן העין.״ תוך כדי איזון של ביקורת ושבח, מסכם גמזו כי ״הרישום הרוטט שלו [בעיני כותב דברים אלה, לפחות, רישומו של הולצמן הוא הכל ורק לא ״רוטט״] הוא רופף לעתים, אולם עסיסיותו של הצבע מכפרת על חולשותיו.״ לעומתו קובע יונה פישר, הדן בהולצמן בהקשר עם מרדכי לבנון, כי במרוצת הזמן ״צמצם בהדרגה את ערכי הצבע עד כדי הפשטה, בהועידו לקו תפקיד מכריע בעיצוב הריתמי של הצורות״.

אויגן קולב מתאר את התמורה הבולטת שחלה בסגנונו של הולצמן בעקבות שהותו "הראשונה" בפריז (למעשה, שני פרקי שהות: 1929 ו-1934-35], בה צייר לדבריו בהשראתם של סוטין ורואוֹ, כרבים אחרים מציירי ארץ-ישראל. ״התמונות, שבהן הופיע בתערוכות של פריז [הולצמן הוא אחד המעטים מבין אמני ארץ-ישראל אשר הציגו ב'סלונים״ של הבירה הצרפתית] היו כהות ומוצקות. אחרי כן נתוודע אל יצירתם של מאטיס, מארְקֶה ודיפי, וחזר בשנת 1936 [1935] לארץ-ישראל, כשבידו לוח צבעים בעל גוונים בהירים ועליזים.״

ולבסוף, במהדורתו החדשה של ׳סיפורה של אמנות ישראל׳ שבעריכת בנימין תמוז, נדרשת דורית לויטה ל״טיבם החברתי״ של תלמידי הסטודיו של פרנקל שנפתח בתל-אביב בשנת 1925, ואשר הולצמן נמנה עם תלמידיו, בציינה כי אלה ״היו ברובם חלוצים, שעבדו במשך היום בעבודות פיזיות מפרכות, ולעת ערב באו לאולפן.״ מתוך עיון ב״טיבם החברתי״ של הולצמן וחבריו מסיקה הכותבת מסקנה מרחיקת לכת: ״העובדה שספגו בסטודיו ערכים ציוריים טהורים, ללא התנגדות וללא שמץ סיפוריות, נעוצה אולי ברקעם החברתי. משום שהיו עובדים באותן עבודות שהתאפיינו לחלוצים, לא חשו בצורך לממש את האידיאולוגיה שלהם באמצעות הציור, כפי שחשו זאת ציירי הדור הראשון״ לאמנות ישראל החדשה. תיזה מעניינת שמרבית העובדות, דומה, מאששות אותה. הולצמן, מכל מקום, עבד ביחד עם שני אחיו ואביו כצְבָּע בתים ('צבעי-אמן׳, הוא מתבדח) בתל-אביב הקטנה של אותם ימים.

ספר כגון זה שלפנינו הוא הזדמנות לסיכום עִם שהוא מציע סיכוי להערכה מחודשת של מפעלי חיים המוכר לנו עד כדי התעורר הסכנה כי נשוב ונתייחס אליו רק מבעד למשקפי הרגֵלים משכבר ונוסחות עוברות לסוֹפר. אמנותו של הולצמן, רב-אמן שהוא רב-אמן כדרך שהוורד הידוע הוא ורד שהוא ורד, משתרעת עתה לפנינו במלוא רוחב למעלה מיובֵל שנותיה: נופי ארץ ואדם שכמו באו לעולם עם לשון המראות המדובבת אותם. והלא כך הדבר תמיד באמנות.