נתן זך
יוסף הירש Joseph Hirsch
רישומים, המוזיאון הפתוח בתפן, 1992
מחווה לרב-אמן
יוסף הירש נולד בשנת 1920 בגבול שלזיה העילית שבגרמניה לבית ציוני ומסורתי. למד בגימנסיה עברית דתית וכבר בגיל שתים-עשרה קיבל שיעורים בציור. בעקבות עליית הנאצים ברח להולנד ומשם הגיע לארץ־ישראל בשנת 1939. בהמלצת ידיד המשפחה, הצייר הרמן שטרוק, פנה ל״בצלאל החדש״ ולמד שם שנתיים וחצי, בעיקר בהדרכתו של מרדכי ארדון. כיוון שהופיע רק לשיעורי הרישום, הורחק מן המוסד והשתקע בחיפה. שם התיידד עם בני החבורה הריאליסטית שהתרכזה בעיר – אמנים כמשה גת, אברהם אופק, שמעון צבר, נפתלי בזם, גרשון קניספל ואחרים. ואולם, אף על פי שהיה שותף להם בהשקפותיהם החברתיות פוליטיות, מעולם לא צייר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.
למחייתו עבד כצייר שלטים בשלטייה אשר במרתף ברחוב יפו בעיר התחתית, מקצוע שהתמחה בו עוד בעת שירותו בצבא הבריטי. לימים פיתח אלרגיה קשה לצבעים והיה לגרפיקאי, כשהוא מתמקד בציור אותיות, מלאכה החביבה עליו עד היום. בשנת 1960 ערך את תערוכת היחיד הראשונה שלו בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה ובערך באותו זמן הזמינו פרופ' דן הופנר, מי שהיה ריעו לספסל הלימודים בבצלאל והפך בינתיים למנהלו של אותו מוסד, להורות בו רישום כפרופסור. תוך זמן קצר היה למורה נערץ והעמיד תלמידים הרבה. לא מעטים באו לאקדמיה רק כדי להשתתף בשיעוריו המקוריים ויוצאי הדופן אפילו בנופה האינטלקטואלי של ירושלים של אותן שנים.
"המינימליסט הראשון באמנות הישראלית״, כך מתאר אותו ידידו קניספל. "הפלא הוא כיצד הצליח להפיק עושר צבעוני כזה מגוני שחור לבן.״ אדם בעל יידע מקיף בתולדות האמנות, בספרות ובפילוסופיה – בעיקר הגרמנית והיהודית גרמנית. אבל "חסר כל יומרנות וכל אמביציה". בכל שנותיו בירושלים הציג רק פעם אחת בתל־אביב. וגם אז לא גילה כל עניין בקידום מכירת יצירותיו. בשנים האחרונות חזר לאמונה הדתית שעל בירכיה התחנך בבית הוריו בגרמניה.
על אף בקיאותו באנטומיה ותשומת הלב שהוא מקדיש בציוריו לפירטי הפרטים – אמנותו כמעט שאינה גשמית. הכל, דומה, מתרגם בה משפת גוף לשפת רוח. "הוא אלכימאי ההופך חומר לרוח." גם הדפורמציות שלו אינן תעתועים אקספרסיוניסטיים בלתי מבוקרים, או קריקטורות גרוטסקיות בלבד. דמויותיו ההזויות שקועות בעצמן, בחלום הבוטח של היותן. מבטן ניבט פנימה, לא אלינו, הצופים, המרגישים כמציצנים נוכח עולם המעמיד את כל מושגינו שלנו בסימן שאלה. "הוא הקפקא של האמנות הישראלית״, אומר עליו קניספל.
אבל הוא קפקא בלי שמץ קפקאיות. הדמויות הפגיעות והרגישות שלו, הדיוקנאות, הבובות, הדוממים – כולם כשיר הלל למעשה הבריאה הנעלם. "לעולם לא אהיה אמן פופולרי", נהג לומר, מודע עד מאוד לשורשיו במה שסטפן צווייג כינה בשם ״העולם של אתמול״. ״אני מצייר רק בשביל קומץ אנשים שהולך ומתמעט."
אבל ההדים שלהם זכו רישומיו, האלבום המפואר המוקדש ליצירתו, השבחים שחלקה לו הביקורת והאמנים הצעירים שעודם מתדפקים על דלתותיו, כל אלה מעידים על כך שיוסף הירש לא נותר יושב שם, כגיבורו של קפקא, לפני השער הנעול. וכי האור-צל שבו הוא מטפל בציוריו בשליטה עילאית כזאת, נותר בעליל כשמו: אור וצל המשמשים בערבוביה, או, בעצם פִּתּוּכִים, חבוקים ואחוזים זה בזה כמו הניצוצות בעולמה האפל של הקבלה.