נתן זך
נחום גוטמן Nachum Gutman
״פסלוני החימר של נחום גוטמן״, הוצאת כתר, 1979
כחומר ביד היוצר
לפני כעשר שנים נותח נחום גוטמן בעינו ומלאכת הציור קשתה עליו. חסר מנוח מחמת הבטלה שמאונס אשר לא הורגל בה, ביקש לו האמן תחום יצירה אחר שבו לא יצטרך לאמץ את עיניו יתר על המידה. כמעט באקראי, החל צר פסלונים קטנים בחומר. כעבור זמן, חזרה ראייתו לתיקנה – אלא שבינתיים מצא עצמו מפיק סיפוק גובר והולך ממלאכתו החדשה ולא הרפה ממנה עוד. אדרבה, מה שהחל כעיסוק לעת מצוא בכורח הנסיבות הפך בהדרגה לאפיק יצירה מרכזי לאמן. בעשור האחרון פיסל למעלה ממאה עבודות, כולן עשויות טרקוטה, בגדלים שונים שבין 12×18 ס"מ ו- 41×35 ס״מ. להוציא פסלונים ספורים שנטבלו בסיד, הותיר האמן את החומר בצבעו האדום־חום הטבעי. ניסיון מוקדם לצבוע את הפסלים נזנח מייד.
עד כאן העובדות היבשות. אך לא איש כנחום גוטמן יסתפק בעובדות יבשות. וכך אתה מגיע אל הסיפור שמאחורי הפסלונים. וזה, לא במקרה, ראשיתו בכד עתיק: ״במלחמת השחרור הייתי בדרכים עם הצבא וציירתי את הווי החיילים שלנו. יום אחד מצאתי במדבר כד עתיק, שחציו היה טמון בחול. נטלתי רשות לקחתו עמי, והנה הוא עומד מול מיטתי. ככל שאני מסתכל עליו, מדי בוקר, אני רואה בו דמויות שונות. בכל הדמויות האלה משחק החלל של הכד תפקיד חשוב. הנה כך עשיתי פסלונים קטנים מחומר שרוף… אני אסיר תודה לכד העתיק, שפתח לפני את האפשרות לספר את סיפורי – ונתן לי את התענוג הגדול לחוש באצבעות הידיים צורות ובתי־קיבול בחימר, תחושה שאין כמוה לתענוג לחוש המישוש ורב הקסם בנתינת ביטוי לדמויות הבנויות מסביב לחלל״. על אחד הפסלונים אמר האמן באותו מקום: ״דמות זו ׳יצאה לי' מתוך ה׳כּדִיוּת' של הכד העתיק."
צורה וחומר, כלי ודמות שלובים אפוא זה בזה, הזיקה לכד דומה הִכְתיבה לאמן את החומר אשר יעבוד בו: "החומר האדום יפה-הצבע והאטום," כדבריו במקום אחר. ודוק: טרקוטה בזכות עצמה ולא כתחנת ביניים בדרך ליציקת הברונזה, כפי שייקרה תכופות. בחירת החומר הכרעה ראשונית היא לפַּסל וממנה השלכות לגבי אופי יצירתו כולה. הרי כך כתב גם גוטמן עצמו ברשימה שפרסם בירחון "עתידות" לפני שנים רבות: "כל חומר שעושים ממנו פסל שונה מחברו, לא רק בצבע כי אם בתרכובתו הפנימית ובחוזקו. והפסל צריך להתחשב בהם וללמוד את סגולותיהם… יש השפעת גומלין בין החומר ובין רעיונו של הפסל." החומר, בתורו, הכתיב את דרך העבודה וזו הֵסֵבה את "התענוג הגדול לחוש באצבעות הידיים״, ה"תענוג לחוש המישוש״. היד חשה, ממששת, מעצבת ומותירה את טביעת אצבעותיה בטקסטורות המחוספסות והגבשושיות טקסטורות "יָדָניות" מובהקות, של רבים מגופי הפסלונים. הפסלון המוגמר משמר גם את עקבות מעשה ההרכבה והצימוד של פיסת טרקוטה אחת אל רעותה אשר במהלכו יעוצבו חוטם, עיניים בולטות כעיני הזיקית או מחרוזת טבעות זקן בנוסח אשורי דקורטיבי. זיקה זו לכד אופיינית היא בכלל לתחושת עולמו הארצישראלית המזרחית המיוחדת של גוטמן. ואכן, אין כ"כדיות הכד" להמחשת מזרחיות המזרח; אין ככד אובייקט המפגיש, אם על דרך הסמל ואם במישרין, את האלמנטים המושלים בכיפה בחלק זה של העולם, את רוחה ואת ניגודיה של התרבות אשר צמחה בו. כך החימר, אשר בו הוא עשוי, חומר שביר הוא ועם זאת גם עמיד ביותר: מתנפץ לרסיסים תחת עוצמת המכה ואולם גם משתמר אלפי שנים בתנאי שרב מדברי כבעמקי הים. גס, זול ו"פרוזאי" (״העלה חרס״ שם נרדף הוא לכל כשלון), הוא גם החומר ממנו קורצו כל אגדות המזרח. בגונו ובתרכובתו הוא קשור לאדמת המקום שממנה הוא בא ואליה הוא חוזר – וזאת בלא תיווכו של תהליך ייצור מסובך כזכוכית, למשל. יבש ופריך, כמו מצטט החימר את יקוד הקיץ ואת חוסנו יקנה בתהליך של שריפה. ואולם באותה שעה עצמה הוא גם קשור קשר בלתי אמצעי ביסוד השני נותן החיים, יסוד המים. שכן החימר נלוש בעודו רטוב, ואילו הכד אוצר המים ומפיג חומם הוא כלי הקיבול החשוב ביותר לנוזל החיוני, הן בביתו של עירוני בן המזרח הן במאהל שבטי המדבר, בימים שלפני היות הבקבוק והמקרר.
ואכן, גוטמן מדבר בפירוש על פסלוניו כעל "צורות ובתי קיבול בחימר." ואין זה מקרה שפסלונים רבים משמרים מראית עיין זו של בית קיבול לנוזלים – בראשם הקטום, במִפתח החזה או הפה ובמגופה שעם הסרתה מתגלה חללו הפנימי של הפסל.
כדיוּתו של הכד מתקשרת ואפשר שהיא הוֹרתה של זיקה אחרת של האמן: הזיקה אל הצורה הכרסתנית, הבטנונית. על דרך המליצה ניתן לומר שדמויותיו של גוטמן יוצאות מתוך הכד ממש כאותם שודדים של עלי באבא שבסיפורי אלף לילה ולילה החביבים עליו ואשר אותם הוא מרבה לצטט, או כיונה זה שלו היוצא מלועו הענק של הדג. ואסוציאציה אחרת, אף היא מזרחית: פסל בודהה בעל הכרס המפורסמת ביותר בעולם (ואכן, פסל בודהה ניצב כבוד בשידת הזכוכית אשר בבית שברחוב אחד העם בתל-אביב). גם ציוריו של גוטמן שמשנות השלושים ואילך משופעים בדמויות "כדיות" ואף בסיפוריו וברשימותיו נודעת מאתו חיבה רבה לדמות הגוצית, הכרסתנית, המוצקה אותה יתאר לעתים בפלסטיות מושלמת. ראה תיאור זה של עיוור ערבי: ״היה זה ערבי נמוך קומה אך בעל גוף איתן. פניו השרועים והמרובעים מורמים אל השמים, הבליטו עיניים פקוחות לרווחה, לטושות ועיוורות. שפתיו העבות מפושקות ומכוסות קצף לבן שהתייבש בזוויותיהן. זקנו מלוכלך בשיירי דייסה. בצווארו הקצר והחזק בלטו עורקים משורגים. ידיו למודות המישוש פשקו אצבעות קצרות, שכָריות מפותחות בקצותיהן, עברו במהירות מגבשושית לגבשושית שבאבני הקיר המחוספס… רגליו היחפות הלבנות מאבק מפושקות אצבעות כרגלי האווז, הולכות אחרי תחושת ידיו. תנועות ההתמצאות היו מהירות כתנועות העגל הנולד בחפשו בשפתיו את עטיני הפרה״.
נמוך קומה. גוף איתן. פנים שרועים ומרובעים. עיניים פקוחות לרווחה, לטושות ועיוורות. שפתים עבות. צוואר קצר וחזק. כלום שער גוטמן אותו זמן (ספטמבר 1953) ש-15 שנה לאחר כתיבת סיפור זה מימי ראשיתה של תל-אביב, ייפסל בחומר אותה דמות ערבי אשר עוצבה כאן במילים רוֹאוֹת כל כך?! עדות נוספת כאן לצורה שבה מצטרפות חטיבות יצירתו השונות של גוטמן למכלול אחד, להקשר שאין דומה לו באמנות ישראל.
וכך יוצר גוטמן, משנת 1968 ואילך, את משלי הכדים שלו. "משונסים וסגורים לתוך עצמם," כך איפיין פעם את טבעם של סיפורי אגדה, הם "מתנכרים לחיי יום-יום." מתנכרים וסגורים, אפוא, אבל בעת ובעונה אחת ובנשימה אחת ערים וקשובים דווקא לאותו יום-יום שממנו נוטל האמן את החומר ל"אגדותיו". וכך אין זה מפליא שגוטמן מתייחס לפסלוניו כאל "הדעות שלי" או "ההשקפה שלי". הבה ניתן לו שוב את רשות הדיבור: "הפסלים שלי הם הדעות שלי, איפה אני יכול היום לפרסם את דעותיי?! זוהי הבמה הפרטית שלי כיום. הנה למשל פסלון זה: שיח החרשים והנה זה, צמד המתגוששים האחוזים ודבוקים זה בזה. כאן הרגע האחרון שלפני המהלומה המכרעת, כשכל מתגושש מצפה למשגה הגורלי של חברו אשר יקנה לו את הניצחון. אתה שואל אותי אם יש בזה משום הבעת דעות פוליטיות. הייתי אומר: יש, אבל בהיחבא. יותר מכל מביעים הפסלונים את השקפתי כפי שנתגבשה במרוצת השנים. את הראייה הממקדת דברים, המציגה אותם בפרספקטיבה חדשה אשר בה אין לדבר הגדול שום יתרון על פני הדבר הקטן. אדרבה, פה יש לדבר הקטן, הפעוט, הלא נחשב משנה ערך ותוקף. הייתי אומר שראייה כזאת עיקרה בכך שהיא משחררת מתחים – וחיינו הרי גדושים במתחים ובלחצים. היא מבהירה שלפעמים הדבר הקטן הוא החשוב באמת, ואילו הדבר הגדול אינו תכופות אלא דבר פחות שצמח לממדים מבהילים ועלינו לחזור ולראותו בגודלו הטבעי״. בעד חלון ביתו של גוטמן נשקפות מפלצות הבטון של תל-אביב הגדולה, לא זו הקטנה שעליה הוא מספר את סיפוריו, ואתה תוהה אם דבריו מכוונים גם כלפיהן וכלפי עושיהן. תנאי מוקדם לשיתוף ראייה זה הוא שיהא אדם ניחן בחוש הומור חף אשר הוא מסימני ההיכר המובהקים של יצירת גוטמן בכללה. "הבטן היא בשביל החיוך", מסביר האמן כשהוא מצביע על כרסה של אחת הדמויות ומחייך אגב כך, "הבטן היא החיוך של המזרח." למשמע השקפת עולם "בודהיסטית" זו חוזרת העין ונמשכת כמאליה אל פסלון החרסינה שמאחורי מחיצת הזכוכית. אכן, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מן המזרח, קובע גוטמן. ומיד ובלא כל מעבר, בחזרה לצד הטכני. "מה שחשוב לי יותר מכל היא הגושיות של הדמות לעומת החלל. החלל מייצב את הגושיות ומעניק לה תהודה – כמו פנימוֹ של כלי נגינה, כינור למשל. אני כורה את הדמויות שלי מתוך החומר. במרבית הפסלים יש פתח כדי כניסת כמה אצבעות. אני עובד מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה. זה דבר שונה לגמרי מאשר לגלף בעץ או לפסל באבן. אפשר לומר שגם את הסיפור שלי, את סיפורה של הדמות אני מוציא מתוך הגושיות, מתוך הגושיות של החיים. כי גושיות יש לא רק בפיסול".
איוב. ברנר. מוכר התרנגולות. רב חסידא והציפורים. שתי אחיות – החיובי והשלילית. ביאליק שקוע באחד משיריו. לאור ירח בחולות תל אביב. סבתא גוטמן. המלך ירבעם. הצוחקת. הפרופסור, שלושה על ספסל בשדרות ש. בן ציון, אלה הם מקצת מן ה"סיפורים" שהוציא גוטמן מתוך הגושיות של החיים. דמות-דמות וסיפורה בצידה. כך: "דמות אחד ממייסדי השכונה אחוזת בית, שהיא כיום תל-אביב. האיש נואם ליד שולחן קטן, בישיבת ועד השכונה, ותובע שבשכונה זו לא תהיינה חנויות ברחובות, אלא רק מעבר לפסי הרכבת״.
העולם – עולם של אתמול הוא, וזאת במפורש ובמופגן. "אך שטות היא", כותב האמן בספרו ׳עיר קטנה ואנשים בה מעט׳, "להעלות את חן האחרונים על פני הראשונים… אורות החשמל לא יעיבו את חן אור הנר בלילה, והטקסי לא ימחה את חן קימורי גופות הסוסים. לא שאני הולך נגד הזמן, אלא שאיני גודר עצמי מהשפעת דברים שאינם מול פניי״.
הוא שנאמר: "משוּנס וסגור לתוך עצמו" ועם זאת פתוח וקשור בטבורו לסובב אותו. כך פעורה בטנו של ברנר שלו, לא רק מטעמי "הקסם שבמתן ביטוי לדמויות הבנויות מסביב לחלל״. אלא גם מטעם אחר, חשוב לא פחות: זה הקשור בנאמנות לזכרו של האיש אשר חשף את פנימוֹ בעמידה שעמד על "זכות הצעקה", ואשר, וגם את זאת זוכר גוטמן, קרביו שופכו החוצה במוות הנורא. פסלון מפולש חלל זה צמוד אל הקיר במסמר: הד של היות מוקע אל הצלב באיש אשר יצירתו שלו עצמה מכילה סימבוליקה נוצרית, וכן גם רמז בצורת מסמר לאופן שבו מצא את מותו.
ומברנר לאיוב, דמות שאינה נותנת מנוח לאמן בשנות זקנתו ואשר אליה הוא חוזר שוב ושוב : ללמדך שלא רק החיוך מצוי בעולמו. מכאן, רֵעֵי איוב, דמויות חלולות (תרתי משמע), מופשטות כמעט, נעדרות דיוקן אישי, ומכאן – לפניו כאומר: "אני לי משלי אין ואף לא היה כלום". וגם תוֹכוֹ שלו חשוף, קרוע, מפולש : לא חלל גיאומטרי, כי אם פנים בשר ודם שנקרע ונפער כבמעשה אלימות.
הזוויתי הגיאומטרי התוחם ומגדיר עקבות סגנון כמו קוביסטי ניכרים במקצת מפסלוני גוטמן, והאורגני הצומח מתוך ואל תוך העולם. מכאן פני שטח חלקים יותר, אלמוניים, חדי מתאר; וכאן הם מחורצים וסוערים, אינטימיים, קרובים ללב וליד. הרי לך עוד ניגוד יוצר מתח המעשיר את נוף יצירתו הפיסולית של גוטמן. שכן תום ופשטות, אבל לא פשטנות, יש בה ביצירה זו הסובבת סביב ניגודים יסודיים: חלל וגושיות, דמות והפשטה, הרגע במלוא תכולת רגעיותו והמשל שאין לו זמן ומקום, הקטן שמידותיו יפות לו והזעיר השואף אל המונומנטאלי, שהוא מעין מודל לאנדרטה. ברנר ואיוב כמייצגי השקפת עולם אחת לעומת לוגם הקהווה ואוכל האבטיח המייצגים אף הם השקפת עולם וניסיון חיים – בקוטב שכנגד.
ל״גוש״ יצירתו שלו הוסיף גוטמן בפסלוניו נדבך חדש, ובעצם – קומה שלמה המשתלבת היטב במה שמתחתיה ועם זאת היא בבחינת חידוש גמור. לאמנות הישראלית תרם את אחת מחטיבותיה האמינות, הישראליות ביותר. בלא חשש גוזמה ניתן לומר שלא הרי הפיסול הישראלי שלפני הופעת גוטמן כהרי זה שלאחריה. לאמן שהחל מפסל בהיותו בן למעלה משבעים שנה ואשר עצם מלאכת הפיסול באה לו כ"הפתעה״, כדבריו, הרי זה הישג לא מבוטל.