נתן זך

יאיר גרבוז Yair Garbuz

״ציורים חדשים״, המוזיאון הפתוח תפן, 1992

יאיר גרבוז: בהקשר ובלעדיו

יאיר גרבוז הוא בן לדור, משמרת, שהפכו את המושגים של דור ומשמרת למפוקפקים וחשודים. תלמיד של רפי לביא, כמו שהוא טורח להדגיש ברישום קורות חייו, הוא בעצם, אם לשפוט רק על פי הרגישות, בן דורה של אביבה אורי, מי ששימשה מקור השראה ללביא עצמו. והיכן כאן אריה ארוך, הבוגר מבין השלושה? לא, המפריד בין גרבוז, שלזניאק, לביא, גרשוני, אביבה אורי – בעיקר בתקופתה הפּוֹפּית, פנחס כהן גן, יהודית לוין, משה קופפרמן, יהושע נוישטיין, מיכאל גרוס וסטמצקי, אינו גדול מזה שבין יחיאל שמי ודורצ'ין, שניים שביניהם מפרידות יותר משלושים שנים טובות, כלומר, יותר משנות דור.

כי מה אין כאן, אצל כל אלה?! מינימליזם? – יש. הפשטה? – יש. רימזי פיגורטיביות? – יש ויש. פופ? – יש. סגנון בינלאומי? – יש. התנגדות לווירטואוזיות? – יש. וירטואוזיות? – יש. המשיכה אל הכיעור, או במילים שהשמיע באוזניי סטימצקי בוויכוח על הולצמן, "אסור להשאיר את זה יפה"? – בוודאי שיש. ויש גירוד ושפשוף ומחיקה ונזילה וגיאומטריה ועילגות מכוונת ורהיטות מכוונת וריבוד וקריעה וקולאז' וצילום וכיתובים ואמנות ענייה (לעשירים בלבד!) ועיתונאות וחילוניות ושמאלנות ולכלוך. ויש מידה גדושה של כישרון. דומה, עוד לא היה דור מוכשר כל כך באמנות הישראלית. דור? אבל הרי אסרתי על עצמי את השימוש במונח חבוט מטעה זה. ובכל זאת, מה לגרבוז ולמורהו האחר, אברהם נתון, הקוביסט המאחֵר? – לא יותר ממה שמשותף ליגאל תומרקין או ליחיאל שמי ולדב פייגין או לצבי אלדובי. כלומר, יש בכל זאת קווים מפרידים, יש גבול! אבל לך תגדיר את מה שמשותף לכל אלה שמעבר מזה של הקו הירוק, מבלי ליפול למלכודת של איזו תווית או תוויות, בדרך כלל מיובאות מאמריקה. 50 אחוז פוליאסטר ו־50 אחוז כותנה.

ובכל זאת, כל זה חשוב ומעניין ופלורליסטי ותורם לאותה חיוניות שמסביב, ובונה את מה שאנו קוראים לו הֶקְשֵׁר, אותו הקשר שבלעדיו לא יוכלו האוצרים של העתיד להעריך נכונה את תרומתו הייחודית של איש מבין כל חבריה-לא-חבריה של החבורה-לא-חבורה הססגונית הזאת. כמו שלא הצליחו עד היום לפענח את תעלומת ההקשר בין שמואל לוי אופל ושמואל שלזינגר ובנימין טנא ואולי גם שמואל חרובי, נביאים שנראים כמתנבאים בסגנון אחד. (שלושה מהם גם שמואלִים…). אבל אנחנו הרי יודעים שדבר כזה הוא בלתי אפשרי, אלא לתקופה קצרה ביותר. ואיזו מבוכה גרם אצלנו גילויו מחדש של יחיאל קריזה – עוד מורה של גרבוז – ביוזמתה של גלריה תל-אביבית. ומי באמת יגלה מחדש את נתון ואת אריה נבון ואת שני המריאנים או את אהרון כהנא ושלום סֶבא ורודי להמן ורוברט בּזָה וחנה לוי?

כך שלא פחות מן ההקשר חשוב כתב היד. וליאיר גרבוז כבר היה כתב־יד אישי משלו, גם בכתיבתו הפרוזאית, לפני מלאות לו ארבעים שנה. וזאת, חרף השפעותיהם של לביא ונתון ואנדי וורהול וראושנברג וכל שאר המורים המפורסמים שהוא ומבקריו טורחים להכריז עליהם ברמה.

ומן הדברים המייחדים ביותר כתב-יד אישי זה הם השינויים שהוא עובר. שינויים, ולא "עדכון", אחת המילים המאוסות ביותר שנכפו עלינו במצוות ספקי השוק האמריקאי. וגרבוז משתנה, אם אינני טועה, לא מפני שהוא מנסה לשמר את ה״רלבנטיות" שלו, עוד סמל מסחרי אופנתי, אלא מתוך צורך פנימי. התפתחות פנימית. ייתכן כמובן שאני טועה.

וכך גרבוז, שבאמת שלח ידו בכל (גם בסרטים) ונשאר אדם צנוע למדי, יחסית, הטיל על עצמו קודם כל להוכיח את כוחו בקו, קו רלבנטי, מעודן, יפה מכוער, הרמוני מרגיז, רציני סרקאסטי הומוריסטי (בחוש ההומור אין שני לו באמנות שלנו). ורק לאט־לאט, ובזהירות רבה, וכנראה גם מתוך חשש לא מבוטל, החל לחשוף לעינינו את הקולוריסט המצויין שבו. תחילה, את הצבע הפונקציונאלי, זה המשרת משהו שאינו צבע, אולי אפילו אמירה או ז'אנר או טקסט. ואחר כך את הצבע הנשען עוד על חזית בית, כמו שיכור המחזיק בעמוד. ועכשיו, את הצבע המתחיל לחגוג את החגיגות העצמיות שלו, גם כשהוא משתף בהן את חזיתות הבתים, או את שרידי ה"סמלים" – כדים, קווי מתאר של נשים ו"ערכים" אחרים מן המילון הגרבוזי. ועוד לא דיברתי על המחויבות הפוליטית!

יאיר גרבוז של 1991-2, המוצג בתערוכה גדולה זו בתפן, הוא, אם כן, גרבוז חדש. אבל מי לא יכיר בו את גרבוז הישן, את זה של תערוכתו במוזיאון רמת-גן, למשל – אגב, תערוכה נפלאה. במילים אחרות: גרבוז הוא צייר מתמשך. צייר בהמשכים. ולא מפני שפעם צייר בסדרות או ב"סטריפים" או על פי מִצוות איזה רעיון ספרותי. אבל באותה מידה הוא גם צייר מתגלה, נחשף, לאט-לאט, אולי אפילו לעיני עצמו. והוא צייר קומפולסיבי, בולמוסי, היוצא בכל פעם להרפתקה חדשה, מלווה בסכנות חדשות, בחיפוש אחר אי המטמון או הארץ המובטחת שאיש מקודמיו עוד לא מצא.

חזרה לדף האמנים