נתן זך
יעקב אייזנשר Jakob Eisencer
תערוכה, אולמי בית צבי, רמת-גן, 1960
ציור ישראלי
מי שיבוא לתערוכת היחיד של יעקב אייזנשר, הנערכת עתה באולמות הנאים של "בית צבי" ברמת-גן, בתקווה להיות מופתע על ידי ״אייזנשר חדש", חזקה עליו שיתאכזב. הציורים הטובים ביותר בתערוכה הגדולה (46 ציורי שמן וגואש) הם דווקא אלה האופייניים לסגנונו המוכר היטב של האמן.
אייזנשר איננו מחדש כאן הרבה וחסידיו ימצאו גם כאן את המעלות שבהן הצטיין ציורו עד כה. ומי שאינם חסידיו יוכלו להוסיף ולטעון גם כאן, ולא בלי מידה רבה של צדק, כי אין זו תערוכה מלהיבה, כי המעוף וההשראה הם מציוריו של אייזנשר והלאה.
אולם, העובדה שאין זו תערוכה מלהיבה היא עניינית יותר משהיא באה להטיל דופי בציורו של האמן הוותיק. שהרי יכול אדם לומר הכל על ציורים אלה, אך בוודאי לא יוכל לומר עליהם שהתכוונו להלהיב או אף להביא לידי ״התרוממות הרוח״ של המתבונן.
זהו ציור הגיוני מאוד, בנוי מאוד, מפוכח מאוד ומעוט דמיון. לעומת המיסטיפיקטורים למיניהם של הנוף הישראלי, אין אייזנשר מנסה להעניק לנוף מה שאין הוא מוצא בו. אין הוא מנסה לעשותו ״רגשי" יותר, או מלא הוד יותר, או מסתורי או חזוני יותר משהינו. תכונה מפוכחת, הייתי אומר, דקדקנית ואף יבשה, זאת של ציורי של אייזנשר אינה חייבת להיות בלתי נעימה תמיד. כשהוא מצייר את ״מאה שערים" שלו, בפשטות רבה, בזוויתיות בלתי קוביסטית ובלתי מתגנדרת של משטחים, ללא שמץ רומנטיקה וגם ללא שמץ דקורטיביות אלגנטית לשמה, נדמה לך שאתה שומע את עצמך נושם לרווחה: סוף סוף. אין ספק שאנחנו זקוקים, כמשקל נגד, גם לראייה כזאת. ביותר מדי "פיוט״ אי אפשר!
בטובים שבציוריו, אייזנשר הוא איש מקצוע כן. בראש וראשונה איש מקצוע. וזאת, אף על פי שלא תמיד הוא מצליח להימנע מלשלם את המחיר על חוסר ההשראה והדמיון שלו. או אז נהפך היושר המקצועי לפעמים לכבדות והפשטות לפשטנות, לקטנוניות.
אייזנשר איננו קוביסט במלוא מובן המילה. הוא נטל יסודות קוביסטים, גרפיים יותר מאשר ציוריים במובן הרחב, ושיעבד אותם לתפיסה הריאליסטית שלו. או בלשונו: ״מטבעי אני ריאליסט ומחפש דרכים לביטוי מודרני. יש בציורי מן היסוד האבסטרקטי… אלא שאינני כזה. איני גורס לתת רק את המסגרת והסמלים בתקופת המצלמה, אלא גם למסור את התוכן. בצורות יש מן היסוד הקוביסטי , דבר שהוא נחלת רבים, אבל אין הם בבחינת מטרה, אלא בגדר אמצעי". הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לאותו "יסוד קוביסטי" שבצורותיו, הינה סכנת הפיכתו למניירה מיכניסטית תבלותית ונטולת רוח חיים, מה שקורה באמת ברבים מן הציורים התלויים כאן על הקירות. לעיתים נדמה לך שהצייר "ממלא" מתכונת קבועה מראש ב"חומרי נופים". או שהוא גוזר את נופיו לפי אימום מוכן מראש. התוצאה עלולה להיות: צירופים של קוביות וצורות מזוותות אחרות המהווים פתרון קל, הרבה יותר מדי קל, לבעיות הציור: מעין מצוות אנשים מלומדה של מכחול סרגלי.
מאידך גיסא, כבר אמרתי שאין להקל ראש באותן תמונות שהחשבון האייזנשרי מגלה בהן את צדדיו היפים יותר: המלאכה אינה מצטעפת מאחורי ערפל רגש, הבד עומד איתן על ״שתי רגליו", אין ״מאחורי הקלעים" תיאטרוני. לפעמים אף נדמה כי אייזנשר משלים עם העובדה שאת כליו היסודיים שאל מרבותיו הצרפתיים, ואת ייחודו שלו הוא רוצה להבליט לא בהם או בחידושים כלשהם, כי אם ברמה הטובה של הביצוע. אייזנשר אינו מחפש גדול – הוא מוצא צנוע.
למילים טובות ראויים גם הצבעים שלו. בחולשתם, הריהם ניטרליים או אפילו בלתי רלוונטיים. אולם, בתמונות הטובות ביותר, הוא משיג מין איכות דהויה כלשהו של שכבות דקות, גוונים בלתי צעקניים שאינם מתפרצים לשום דלת. לא פתוחה ולא סגורה, העושים רושם כאילו גורדו בקמצנות מהימנה מעל פני הבד. כאן יש משהו אישי בציורו העצור של אייזנשר, ויסוד אישי זה מתבלט עוד יותר דווקא נוכח העובדה שצבעיו מרותקים תמיד למתכונת שמועיד להם המבנה הקווי החזק. אין הם מורשים לעשות דין לעצמם. לפעמים, כשהוא מנסה להתיר מעט את הרצועה, או יותר נכון: כשהנושא שלו מחייב, לדעתו, את התרת הרצועה, לא תמיד נשמע לו הצבע. כך קורה שהציור הגדול של יום העצמאות נראה יותר כמחול מקאברי, על אף דגלי הכחול-לבן וההמונים ברחובות מתחת לכוכבים, מאשר כמשהו עליז. לעומת זאת, מגיעה הצבעוניות להישג נאה בציור גדול ממדים אחר, ״הר ציון״, שבו תורם גם הריתמוס המוטעם (על ידי המעקה המתרומם מתפתל בקו זיגזגי ולצידו התנועה הרחבה יותר של המדרון החום-ירוק) להענקת חותם אישי וחד-פעמי יותר לציור זה. לעומת הריתמוס ה"נכון״ והמאובן של ציורים אחרים.
אחדות נאה בין קו לצבע מצויה גם בתנועה השקטה של "טבע דומם עם בקבוק" (43). מה שמתגלה ברבות מן התמונות האחרות כקרירות מנייריסטית, מתרומם כאן למדרגת פשטות חגיגית. אין ספק, שכאן נתן לנו אייזנשר תמונה חגיגית לאין ערוך מאשר בציור יום העצמאות שלו.
לעומת זאת בולטים בכישלונם אותם ציורים, כגון "ים כנרת באפור וורוד״, שבהם נדמה לך, מרחוק, כי המדובר באקוורל מסורבל, ואילו עם התקרבותך לציור אתה מגלה שמדובר בציור שמן מסורבל לא פחות.
כמה מהגואשים נעימים לעין. כוונתי, למשל, ל"הר אדום" ו"צפת בלילה". כאן מצליח אייזנשר במה שאינו רגיל אצלו: התרת הרצועה. רישום מופגן פחות וצבע כפות פחות משתלבים יפה, מבלי לאבד עם זאת את המתכונת הכללית, סכנה שכמדומה אין לאייזנשר מה לחשוש מפניה כלל.
גם אם לא נוכל להסכים על הגדרה אחת למושג ציור ישראלי, אין ספק שציורו של אייזנשר הוא ציור ישראלי, לפחות במובן הפשוט של המושג: בנופיו, ובחוסר כל ניסיון לתרגמם ללשון סמלים בינלאומית, באור שלו ולא במקום האחרון גם בעובדה שצייר זה מצייר מזה כמה עשרות שנים בסגנון, אשר אם גם אינו מקורי לחלוטין, מכל מקום כבר נתקשר שמו אליו כאן בארץ.
״למרחב״, 18.3.1960