נתן זך
ג׳ניה ברגר Genia Berger
"עבודות לתיאטרון", הוצאת שפיר, 1994
ארץ לא נודעת
חלק מן המהפכה המודרנית התמקד, למראשיתה, בשאלה זו של גבולות האמנות והאפשרות ליצירות בינתחומיות או רב-תחומיות. בכיוון זה פנה חזונו של ואגנר על ׳יצירת האמנות הכוללת', כלומר, האופרה המשלבת זימרה, פיוט, מחול, מוסיקה, אלמנטים פיסוליים ואמנות ויזואלית. כאן נמשך והתפתח שיתוף הפעולה בין האדריכל, האמן והפסל, שיתוף הפעולה אשר, למן התקופה העתיקה, הניב פסיפסים, פרסקאות, מזרקות נוסח ברניני, כותרות עמודים או בתים ואנדרטאות המשתלבות במבנים. מתכנני ערים ואף מוסדות השלטון הבינו את חשיבות הקשר בין הכיכר לבין האנדרטה, את חשיבות האנדרטה, הגלעד או הפיסול הסביבתי כסמלים חברתיים ואף פוליטיים, ולעתים ניצלו לרעה את הלקח המופק. המוזיקה נזקקה מאז ומעולם למילים ולתנועה. עכשיו התחילה, לראשונה בתולדותיה, גם לנסות לצייר, וכיום היא נזקקת לכלי ויזואלי מובהק כמו הווידיאו קליפ. סרגיי דיאגילב, הרוח החיה מאחורי ״הבאלטים הרוסיים", העלה את התפאורה ממעמד נחות של רקע למעמד של מעצב ומגדיר אמנותי. כל יחסי הגומלין הללו משמשים נושא לחקר האמנות המודרנית בהקשריה השונים, כדרך שהם משמשים נושא לחקר תולדות התרבות בכללה. אין, אפוא, פלא שבשני העשורים האחרונים הופיעו יותר ויותר ספרים ומחקרים העוסקים בזיקות שבין האמנויות החזותיות לבין אמנות הבמה, קרי: התיאטרון. בכלל זה יצירתם של אמנים שעיקר תרומתם היה בעבודותיהם לתיאטרון (ראה קאספר נֶהֶר ותיאו אוטו הגרמנים אבל גם אלכסנדר בַּאקְסְט או אלכסנדר בנוּאָה הרוסים) כמו גם אמנים שעבודתם לתיאטרון או לבלט שימשה רק אחד מתחומי פעילותם האמנותית, ולאו דווקא החשוב שבהם. בהקשר זה ייזכרו אמנים כפיקאסו, מאקס ארנסט, ז'ואן מירו, אנדרי דֶרֶן, אנרי מאטיס וז'אן קוקטו שיצירותיהם – תפאורות ותלבושות לבלט, לאופרה ולתיאטרון – הן הרבה יותר ממה שנהוג לכנות בשם 'אמנות שימושית'. גם שאגאל שיתף פעולה עם סטרבינסקי בשתי הפקות של ״ציפור האש״ (1945 ו־1949), כשהכוריאוגרף היה ז'ורז' באלאנשין האגדי. ואולי ראוי לנקוב גם בשם אמנים שבחרוּ בקברט, בתיאטרון או בבלט כנושא מרכזי בציוריהם. שמותיהם של טולוז-לוטרק ודגא הם כמובן הראשונים העולים בזיכרון.
הרוסים באקסט, לאריונוב, נטליה גונצ'ארובה, דובוז'ינסקי, גיאורגי יאקוּלוֹב וגולובין היו מגדולי ציירי הבמה המקצועיים של כל הזמנים, ואין כמעט ספק כי העובדה ששמותיהם זכורים עדיין בעולם האמנות חבה ליצירתם בתחום זה לא פחות, ואולי יותר, מאשר ל״ציור החופשי״ שלהם. על יצירות כמה מהם לתיאטרון נכתב כי הן עיצבו את המתרחש על הבמה לא פחות מן הטקסט של המחזאי, הלִיבְרִית של המוזיקאי, הכוריאוגרפיה או הבימוי, או ביצועיו של השחקן או הרקדן. בהשראת אמנים אלה נוצר בלט קוביסטי, תיאטרון אקספרסיוניסטי או קונסטרוקטיביסטי ואופרה פוטוריסטית. במהלך עבודתו לבלט Parade, שבו נטל פיקאסו את חלק הארי, רשם לעצמו ז'אן קוקטו בפנקס את התזכורת הבאה למקורות השראה מתאימים: ״בשביל הסיני – חפש אצל בראק. בשביל הנערה – לז'ה. בשביל האקרובט – פיקאסו.״ הניסיון אותו רכשו ביצירתם לבמה השפיע, בתורו, על התפתחות יצירתם של האמנים לא פחות מאשר תרומתם לעיצוב טיפוגרפי של ספרי ידידיהם המשוררים.
ז'ניה ברגר נחשבת בצדק לאחת מחלוצות ציור התיאטרון בישראל. בשנת 1933 היא יצרה בתיאטרון ה״אהל״ את אחת הבימות המודרניות הראשונות בתולדות התיאטרון הישראלי; תפאורה מודרנית, כפי שמציין שלמה שבא, שהארץ לא ראתה כמותה למאז ״נשפי פרץ״ ו״האוצר״ של אריה אלחנני.
במקרה או שלא במקרה, התפאורה והתלבושות הן למחזהו המודרניסטי של ברטולט ברכט, ״'אופרה בגרוש״, אשר גם לו – גם למחזה וגם למחברו – היתה זו הופעת בכורה בארץ-ישראל המנדטורית.
שלא במקרה, מזווגת רוח יצירתה התיאטרונית של ברגר בשנים אלה את אקלימו הציורי של המודרניזם הגרמני עם זכרי האוונגרד הרוסי המוכר לה מארץ מולדתה. אותן שנים היו היא ועמנואל לופטגלס, איש ״המטאטא״, יוצרי התפאורות והתלבושות היחידים בארץ שעסקו בתחום זה באורח מקצועני ועקבי. אבל ברגר היא גם האמנית הנחשבת הראשונה, נחשבת בזכות יצירותיה שלא נועדו לתיאטרון, שפעלה במשך שלושים שנה בשדה זה. לימים יצטרפו אליה ציירים נודעים אחרים שיפנו לתיאטרון מפעם לפעם. אולם איש מהם לא למד ציור תפאורה כמקצוע, כדרך שעשתה היא בשנותיה בגרמניה, וכמעט איש מהם לא ראה בעבודתו לתיאטרון אמנות לעצמה.
במהלך 30 השנה שבהן ציירה לתיאטרון, לאופרה ולבימה הקלה, התפתחו תפישותיה וסגנונה והשתנו, כפי שמבהירה אורנה בן-מאיר. בן-מאיר שופכת גם אור על זיקת ציורי התפאורה של ברגר לציורי הנוף שלה, זיקה שאחריה מתחקה הכותבת מאז שנת 1933 ועד סדרת ציורי החלונות בשנות השמונים, עשרים שנה לאחר שפרשה מהציור לתיאטרון והתמסרה לאמנות חופשית ולקרמיקה.
כיום מעטים הם האמנים הנחשבים המציירים בתדירות לתיאטרון – אריה נבון, יגאל תומרקין ויוסל ברגנר הם אולי הדוגמות הבולטות האחרונות. את מקום האמנים תפסו בעלי המקצוע, תמורה שהיא מסימני הזמן ומסימני ההתמחות, הפונקציונליזם וההתבדלות הגוברת והולכת. דווקא על רקע זה של סוף תקופה, תקופת בראשית חדורת חיוניות, רוח התנדבות וחזונות כבירים, אך טבעי הוא שהמבט יפנה לאחור, אל ההתחלות ומה שבא אחריהן. כך שספר זה נועד לא רק לסכם את שלושים שנות יצירתה המופלאה של ג'ניה ברגר בתחום התיאטרון. לא פחות מכן הוא מבקש להפנות אלומת אור אל ארץ לא נודעת כמעט אצלנו, בתקווה שאחרים יתפתו להמשיך בדרכו, יתחקו על העקבות, כל עוד הם טריים, וימַפּו אותה, את הארץ הזאת, במחקרים משלהם.