נתן זך

אביבה אורי Aviva Uri

תערוכה, גלריה רינה, ירושלים 1960

אופי חד פעמי

תערוכתה של אביבה אורי, המוצגת עתה בגלריה ״רינה״ בירושלים, משקפת יפה את הישגיה של הציירת הצעירה. העולם הנשקף כאן לעינינו בתריסר רישומי הנוף והרישומים המופשטים הוא עולמה של אחת הציירות המחוננות ובעלות הקו העצמאי הרגיש ביותר בציור הישראלי, לא רק הצעיר.

אלה הם רישומים מעוצבים ומגובשים היטב. באמצעות הפעלת האזורים הלבנים, הקבלה של הנמרץ לעומת המהוסס, הצבע המוטעם, הכבד והחד-משמעי לעומת הקו המחוק והמרמז, משיגה הציירת שלמות של תמונה צבעונית בעלת סולם עשיר וניגוני. הרישום שלה לעולם אינו מעורר רושם של שלב בדרך לתפיסה מושלמת יותר. אדרבה, הרגשה היא שאין להוסיף עליו דבר.

במרכז ראיית העולם של הציירת, ואביבה אורי היא ציירת בעלת ראיית עולם מובהקת משלה, נמצאת, כמדומה, הדיכוטומיה של היציב והזורם: פסגות ההרים המחודדות שלה, המדרונות המודגשים בעזרת קווים אלכסוניים והבתים דמויי החלונות או החלונות דמויי הבתים, מזה, וזרמי קווים מאוגדים החותרים כלפי מעלה, מזה. אין כמעט רישום שלה, שבמרכזו לא תמצא שילוב זה של הסטאטי והזורם. אפילו פסגות ההרים דומות כאן לבולמוס של זרימה. כשהזרימה היא קודרת ואטומה במיוחד, מתקבל רושם שהיא משקפת את הקושי שבהעפלה, את הכובד שבכוח המשיכה ולעיתים אפילו משהו מאוים ומבשר רעות בתום השלווה החגיגית שמסביב.

הטבע שבציוריה הוא טבע שאינו קופא על שמריו, טבע פעיל, אולם הדינמיות שלו ״יודעת את מקומה״, אם אפשר להתבטא כך, מתרסנת בתוך המקום של הרישום. מאידך גיסא, גם השלווה המציינת את הרישומים, לעיתים אינה פרי הרמוניה קלה. הרבה יותר מכן, היא נובעת מאחדות התנועה, מהאיזון המורכב של הנסער והשקט (מה שבולט מאוד, למשל, ברישום המובא בזה, שבו משקיט ומרגיע הבית שמימין, בזוויתיות הסרגלית והערירית שלו, את השאון והסערה המלוכדת המתחוללת באותו זמן בחלקיה האחרים של התמונה), המושג בכוח שליטתה של הציירת.

אביבה אורי מעצבת את משטחיה בדרכים שונות: בעזרת קבוצות של קוויים אופקיים, דלילים או צפופים וסבוכים, המהוות גם צבע וחומר, באמצעות הירוגליפים זוויתיים המעניקים אופי חד-פעמי למקום, ועל ידי קווי תנועה זורמים ומתעגלים או קווים המתחילים כביטוי לראייה פיגורטיבית ומסתיימים כתנועה (ראו למשל בחלקו התחתון של הרישום, את הקו המתחיל כחלון או בית ומסתיים כתנועה חופשית גרידא).

חליפות, יוצרת ברישומיה של אביבה אורי הצורה את התנועה ולהיפך, כמו במקרה ההרים, התנועה היא המעצבת לעצמה את הצורות ההולמות אותה ביותר.

זהו רישום סוגסטיבי מאוד, רגיש אולם לא עצבני, חרף הטמפרמנט הסוער שלו. תמיד שוקדת הציירת לרסן את הריתמוס המתפרץ בתוך המבנה המאוחד שלה. רישומיה עדינים מאוד ובעת ובעונה אחת גם ״גבריים״ בתנופה שלהם. הם יוצרים תחושה של מקום אולם גם יחסים נכונים ורבי משמעות בין קווים וכתמים. קצבם הבלתי סימטרי, כמוהו כתנועות של ריקוד מודרני, ועם זאת משתלבים הטאקטים זה בזה לג׳סטה רבת משמעות. אביבה אורי יודעת לתת לנו הרגשה של נוף אבל הרגשה חזקה הרבה יותר של אישיות הצייר המתבונן בו.

אין ספק שהישגיה, כפי שהם נראים בתערוכה זו, מקנים לה מקום של כבוד בשורה הראשונה של הציירים בארץ.

״למרחב״, 22.4.1960

חזרה לדף האמנים