נתן זך

ינקל אדלר Jankel Adler

תערוכה, גלריה רוזנפלד, 1977

דוק של בדידות

יש מי שנתמזל מזלו והוא מתפרסם בחייו ויש מי שעיקר מוניטיו לאחר מותו הם יוצאים. ינקל אדלר נמנה עם האחרונים.

אולי גם בשל כך שתמונות רבות משלו מגלות רק את הכישרון ואת ההשפעות, מהן שעוכלו מהן שעוכלו פחות. טול תריסר ציורים ורישומים משלו ואתה מאיר את מה שלמעלה מן הכישרון ומעבר להשפעות. בחייו לא רבות היו ההזדמנויות לתצוגות מעין אלה.

הרבה חיי נדודים ועקירה עשו. מלודז' עיר המולדת לבלגראד ומבלגראד לגרמניה ומגרמניה לפריז ומפריז לרוסיה ובחזרה לאריז ומשם לגלזגו ומגלזגו שבסקוטלנד ללונדון. והתנדבות לצבא פולין החופשית בצרפת, וסדנות שננטשו והופקרו ותוכנן נתגלגל לשוקי פשפשים, ונישואים לא נישואים, וסיפור שסופר לתמרסון הפולני-האנגלי התמהוני, שהועלה על הכתב ואוייר והיה לאחד הפרקים המצודדים ב־ Oeuvre.

"רמברנדט העברי", קראה לו אלזה לסקר-שילר, ״רמברנדטית עברית" היא עצמה:

In dieser Bildeshöhe zeitlosem Geschmeide Wird Jankel Adler der hebräische Rembrandt

למעשה יש ציירים שתואר זה הולם אותם הרבה יותר: דווקא הקירבה להולנדי המעופף אינה מתגלה על פני השטח. מסתבר שביקשה להעניק לו את השבח העליון. 

ואף על פי כן, גם כאן הזיקה לדיוקן ודוק של בדידות שאינו דוק כלל שהרי ציור מפורש כאן. ואיזו יתמות יסודית בכפל הדמויות והפנים: אם ובנה, שתי נשים, שני גברים, גבר ואשה. א+ב הרי כל המרשם לאושר. ואף את זה, כביכול המעט, קשה מנשוא להשיג. והדמויות השתיים או השלוש פונות דמות דמות לעברה, רואות ואינן רואות, מישירות מבט נכחן כפונות אל המצלמה, ובמבטן החתום רק פְּנים קפוא, רק ארשת של גורל מתכנס. תאמי הדמויות כלחש השבעה, כקמיע. ואולי בשל כך נחפז הביתה (הביתה?) לאחר שנתבשר בגלזגו כי כל בני משפחת הצייר הידיד יוסף הרמן נטבחו, ומשחזר לעת בוקר, היתה תמונת-ניחומים תחת בית שחיו, מן הנבחרות שצייר: תמונת תאומים. וגם זה כמו ביקש לומר לו: כמוני כמוך.

גופות מוצקים ודוממים כטבע דומם, מודעים לחוק הכובד, בשר היום-יום כתרגיל בפיסול מונומנטלי. ואף הידיים החזקות כבדות וקשות, מאוצבעות בננה. אדלר הוא צייר "המדבר בידיים": משוכלות בחיק, שמוטות בצדי הגוף, נוגעות ולא נוגעות, מורות אל מחוץ לתמונה: ידי שבת, ידי מנוחה וגם ידי "אני לי משלי אין כלום." וידי שוליית הצורף; היוצר העושה במלאכה, כל מלאכה, במכחול ובקנה המכחול, בעט ובעפרון ובחרט, בדיו ובשעווה ובגיר ובפחם ובצבע שמן שחוספס בחול, וטכניקות מן הסדנה של סטנלי הייטר שהיו לכתב-יד אישי של אדלר זה שישב במקומות רבים, בגרמניה קרוב לעשרים שנה, ולא נתערה אף באחד.

בבריטניה , התחנה האחרונה, שבה נשתנה סגנונו וכמו הוקל לו, כבר הספיק להעמיד קבוצה של תלמידים. ולפני שקצר את שזרע מת.

רק אחרי מותו, ובעיקר בעשור השנים האחרונות, החל לתפוס את המקום הראוי לו בשורה הראשונה של האמנים היהודיים בין שתי מלחמות העולם. עד אז היה אחד מרבים יהודים וציירים: לא בר-מזל כגון שאגאל או פאסקן או קיסלינג או סוטין או מודיליאני (אוי לאותו מזל!), לא כוכב נופל כז'ורז' קארס או ויקטור טישלר הנידח, או כלודויג מיידנר שבערוב ימיו היתה לו מקצת עדנה (אדלר סרב להיענות להזמנה לחזור לגרמניה לאחר המלחמה; רגליו לעולם לא חזרו לדרוך בארץ שהיתה לו כמולדת שניה), או כפרידריך פייגל המסיים את חייו באלמוניות גמורה של Belsize Park . עתה זכה ונעשה מפורסם, יחיד ומיוחד, אין לו אח, ושוב – אין לו כפיל.

עכשיו כותבים עליו המבקרים שהשכיל "להקדים ולתת מבע למאווייהם ושאיפותיהם של מיטב האמנים הצרפתיים בדור שלאחר המלחמה" (גאסטון דיל) וכי "יצירתו היא Torso מפואר" (אנה קלאפק) וכי הוא "אמן בעל שיעור קומה גדול ומוניטין כל אירופיים" (מאריאן מיניץ').

ואם כך הם פני הדברים כיום, לפחות מקצת מן הזכות חזקה שתיזקף לחשבונם של אותם מעטים, ידידים וציירים, אספנים וסוחרי אמנות, שהתעקשו לרכוש עבודות משלו בשעה שבה רק החל כוכבו דורך, ובכך עודדו את האחרים ועוררו את התחדשות העניין.

כקפקא בשעתו, הגה גם ינקל אדלר תוכנית לעלות לישראל לאחר המלחמה ולהשתקע בה. לישראל לא הגיע אך מקצת מציוריו, בהן עבודות נבחרות ואופייניות , מצאו את הדרך. רבים מן הציורים והרישומים המוצגים בזה הם מאוספו הפרטי של אליעזר רוזנפלד, אוסף שנרכש וטופח במרוצת שנים רבות. השאר הושאלו על ידי אספנים אחרים אשר להם התודה.

חזרה לדף האמנים