״לקראת״

״חוברת א׳ של ׳לקראת׳, בטאון קבוצת סופרים ומשוררים צעירים הופיעה בסטנסיל. החוברת היא כלי-מבטא לחוג שהוקם לבירור בעיות שירה עברית וכללית. בין המשתתפים: יגאל אפרתי, משה דור, ה. בנימין, נתן ז-ך, פסח מילין, אריה סיון, גרשון שקד, אורי אורן, משה בן-שאול ועוד.״

״דבר״ 12.6.1952 

״הנה עלתה על במת הספרות הצעירה חבורה חדשה שלנגד עיניה עומדים לא ״מכירת שורות״ ו״שירים בעד כך וכך סכום כסף״ – אלא, ציוויים חברתיים (אשר לא מוגדרים, שייכים ומכוונים לאיזו שהיא ובידי מפלגה או קו מסויים) וביטוי אמיתי וכן. יש רצון לאמר לאותם חברים: השתדלו שביטאונכם אף חוגכם לא יהפכו ויהיו יציר-נפל, שלא יגוועו בעודם באיבם כי ראוי מרכז זה של מחשבה וביקורת הספרות והשירה (לא הבורגנית חלילה!) שיתחרב ויצמיח פירות ופארות. וליוזמים, כל לחי.

״ניבים״ 

״רוב המשתתפים עושה את צעדיו הראשונים בשירה העברית. אין אחידות בכיוונם של המשתתפים בקובץ זה. ואולם, אצל רובם ככולם בולט הניסיון למצוא דרך מקורית משלהם בשירה. כמובן, השירים בכללם, אין בהם משלמות הצורה או הרעיון הפיוטי. יש גם דברי בוסר. עם זאת בולטים כמה כשרונות צעירים.״

״אומר״,11.7.52

דבר תמהוני הקרוי ספרות…

״… עורכיו מופיעים לעינינו ללא קו, נטולי תקווה, חסרי חזון ובשורה. אנטי-מנפיסט מפני שהפתיחה היא עדות לאי-ביטחון ואוזלת-יד. הם אינם מתיימרים על-עיקר להמיר סדרים קיימים, להרוס או לחדש משהו.״

״יש כאן תפיסה רומנטיקאית של התפוררות ההווה ומות המחר. במרבית השירים (חוץ מאלה של ה. בנימין ואריה ״תמוז״) ניתן ביטוי לעונג שבמכאוב, לאהבת החורבות לתשוקה לבלהות דמיוניות ולגני-עדן מלאכותיים.״

מ. דרורי, ״משא״, 24.7.1952

לקראת מה?

… ״מאחר שאין לאנשי ״לקראת״ כל אמונה באיזה תוכן מסוים, מאחר שנוח להם במצב ״לקראת״ תמידי ובלתי מחייב זה, בחיפוש האלוהים למען חיפושו, הרי שהם מסלסלים את הצורה בקדחתנות ובכובד ראש, בכמיהת שכחת התוכן החברתי, הריאלי. זוהי כעין צמיחת השיניים שבזקנה של אמנות-למען-אמנות.

… ״לקראת״, שאינו אלא תחיית בוהו בחלל הריק שדווקא חוסר התוכן שלו מלא תוכן. במידה שמצויים בקבוצה זו כשרונות של ממש ומוחות הוגים יעזבו את מצב ״לקראת״ וילכו לקראת ספרות ריאליסטית-עממית הקמה בארץ, האחרים סופם לילך לקראת הדקדנס, שבלע רבים וטובים ו… עצמאיים מהם. כוח שלישי אין. אי-תלות, אין.״

ג. מוקד, ״קול העם״, 30.3.1953

״על מנת להצדיק קיום עצמאי ניסחו לעצמם אנשי ״לקראת״ מין מצע תמוה של א-פוליטיות ממוזגת ברב-פוליטיות, אי-כיוון יחד עם עיסה שלמה של כיוונים, ועל הכל משהו מעין ״אוריינטציה כלפי עצמם״, שיותר משיש בה שחצנות יש בה נאיביות. למרות זאת נשמע איכשהו מתוך הגמגמת של אותה חבורה מעין בדל עיקרון של נייטרליות, בין אגודת הסופרים בצד אחד לבין השמאל הספרותי בצד השני.״

דוד אבידן, ״על המשמר״, 1953

… ״גם נעורים אין כאן. מין עייפות של זיקנה, מין חכמה עבשה של יודעי-כל, התחכמות של זקנים, נושבת מבין דפי הקובץ. וכל כך, כאמור, מפני שאין הם רוצים לומר דבר-מה של חשיבות, של ערך-ומשקל, אל העולם ואל בריותיו. ואפילו היה זה בחינת הכרזה אקסטרווגנטית על זכות הפרט, או שיר הלל לבשרים, או כל תבשיל אחר מסוג זה – דומה שטוב היה יותר מזה מדבר השממה, אשר לתכלית היצירה או לדחפיה, השולט בקובץ אשר לפנינו.״

״אפילו רמז אין כאן לאקלים נפשי או הגותי מסויים, זה שיש לו משקל סגולי משלו וריח משלו.״

״ואגב, עלוב, עלוב ומגוחך ומעציב מאוד הוא שמה הפרטנציוזי של החוברת ׳לקראת׳… ״.

״אך אינאונות זו? – עבשות זקנים זו? – לה אין לסלוח את משוגות הנעורים. ממנה צריך לתבוע דין וחשבון, כזה הנתבע מזקנים, על אחריות ועל סגנון ועל שורשים ומקורות וכיוצא באלה.

וכמדומה – זכאים לכך, בראש וראשונה, בני-דורם של אנשי ״לקראת״ מכל הסוגים ומכל צבעי הקשת של אידיאולוגיות ופילוסופיות. וצריכים להקדים ולתבוע את המגיע להם.״

מ. אביעד (מתי מגד), ״על המשמר״, 4.12.1953