השירה שמעבר למילים

ספר עיון. הקיבוץ המאוחד, 2011

׳השירה שמעבר למילים – תיאוריה וביקורת 1973-1954׳ הוא ספר יסוד להבנת הגותו התיאורטית והביקורתית של נתן זך בנוגע לשירה. הוא כינס כאן מבחר מרשים מכּתביו התיאורטיים והביקורתיים על שירה עברית וכללית. המסות והמאמרים, שהופיעו ברובם בכתובים בפרק זמן של שלושים שנה, משקפים את התפתחות הגותו ואת עמדותיו המנומקות בנוגע לאמנות השירה.

ראשוני המאמרים המכונסים כאן דנים בשירתם של דוד פוגל, גבריאל פרייל, חיים גורי, יהודה עמיחי, דוד רוקח, אמיר גלבֹּע ודן פגיס, והופיעו בין השנים 1959-1954. מאמרו הנודע ״הרהורים על שירת אלתרמן״ (1959) הופיע בכתב העת 'עכשיו'. מאמרים חשובים ומרכזיים בהגותו נלמדים עד היום בחוגי האקדמיה, למשל ״לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו״ (1966); ״הערות בשולי האימג'יזם הישראלי״ (1961); ״החולי ומתק הסתרים״ (1962) על י״ח ברנר; ״ספרות בלי עולם״ (1963); ״הקול המחריש״ (1963) על יעקב שטיינברג, ואחרים. גם ספרו העיוני־פולמוסי המרתק ׳זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית׳ (1966) מופיע כאן, ו׳השירה מעבר למילים׳ יכול אולי להיחשב כממשיכו, כי גם כאן זך מרבה לעסוק בקשרים שבין פילוסופיה, זמן וריתמוס, לבין השירה.

זך מתמודד בספר עם שאלות מהותיות הנוגעות לטבע השירה, למקומה בתרבות, ליחסיה עם מוזיקה ועם ריתמוס, לתפקיד הרגש והאינטלקט ביצירה, ולגבולות בין שירה לפרוזה. חלק ניכר מהמאמרים מוקדש לניתוח ולביקורת של שירה עברית בת זמנו ושל דורות קודמים. זך בוחן יצירות של משוררים שונים, מצביע על נקודות חוזק וחולשה, ומציג את הקריטריונים שלו לשירה טובה.

ניכרת בספר השפעה עמוקה של תיאוריות ספרותיות מודרניסטיות ושל משוררים מודרניים זרים על תפיסת השירה אצל זך. הוא דן במושגים כמו אימג'יזם וּווֹרטיציזם, ובקשר בין שירה לבין אמנויות אחרות.

כתיבתו של זך מאופיינת בסגנון בהיר, לוגי ונוקב. הוא אינו מהסס לבטא את דעותיו בצורה ישירה ולעיתים אף פולמוסית.

שם הספר מרמז על האמונה של זך כי מעֵבר למשמעות המילולית הפשוטה, מהות השירה טמונה ברבדים עמוקים יותר של צליל, ריתמוס ותחושה.