המוות בא אל סוס העץ מיכאל

הַמָּוֶת בָּא אֶל סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר

וְסוּס הָעֵץ מִיכָאֵל עֲדַיִן לֹא הָיָה מוּכָן לְגַמְרֵי

לָלֶכֶת אִתּוֹ. בּוֹא אִתִּי, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, אָמַר לוֹ

הַמָּוֶת, אֲבָל סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל עָלָה בֶּהָרִים וְיָרַד

בַּבְּקָעוֹת.

הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה מִזְּמַן וְהֵאִירָה אֶת הַהֲרִיסוֹת

שֶׁמִּסָּבִיב. מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק לֹא יָכֹלְתָּ לִרְאוֹת שׁוּם

סִימַן-חַיִּים. בּוֹא אִתִּי, אָמַר הַמָּוֶת לְסוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

הַדַּיָּגִים יָצְאוּ לַחוֹף וְעָסְקוּ בְּתִקּוּן הָרְשָׁתוֹת. לוּלָאָה

בְּתוֹךְ לוּלָאָה. דָּגִים שְׁמֵנִים נָחוּ בַּחוֹל בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְדַגְדֶּגֶת.

הַחֹם רָבַץ עַל שְׂרִידֵי הַלַּיְלָה

כְּמוֹ אֶבֶן עַל אַצָּה.

בּוֹא אִתִּי, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, אָמַר הַמָּוֶת. בַּחֲפִירוֹת נִרְאוּ

רָאשִׁים מְפֻצָּחִים כֶּאֱגוֹזִים. טִפּוֹת מַיִם

נָטְפוּ עַל הַסֶּלַע כְּמוֹ סִכּוֹת בְּבָשָׂר חַי.

בּוֹא אִתִּי, אָמַר מַר הַמָּוֶת כְּשֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינָיו וּפָתַח בְּשִׁיר:

סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

יֵשׁ מִי שֶׁחוֹמֵד וּמִי שֶׁשּׁוֹקֵל,

מִי שֶׁשּׁוֹקֵעַ וּמִי שֶׁנּוֹפֵל,

בּוֹא אִתִּי, בּוֹא אִתִּי, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

והסוס היפה הזה, הסוס האהוב הזה מיכאל, פצח קולו בשיר תשובה:

בְּלִי דַּעַת נוֹסַעַת הָרַכֶּבֶת,

בְּלִי דַּעַת הַנַּעֲרָה אוֹהֶבֶת,

בְּלִי דַּעַת מְרַחֵף סָבִיב הָאֵל.

 אך המוות בשלו:

סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

הַרְחֵק עַל שְׂפַת הַיָּם יֵשׁ הַרְבֵּה מַיִם.

בּוֹא עַכְשָׁו וְאֶקַּח אוֹתְךָ יָשָׁר לַשָּׁמַיִם.

יָדוּעַ לִי קֶסֶם אֶחָד פָּשׁוּט.

סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, צֵא מִן הַגָּלוּת.

והמקהלה המזמרת ממשיכה לפי הקצב:

בַּבַּקְבּוּק יֵשׁ הַרְבֵּה מַיִם.

בַּמִּכְתָּב נָגְעוּ הַרְבֵּה יָדַיִם.

בַּמִּשְׂרָד יֵשׁ תּוֹר אֲבָל אֵין גּוֹאֵל.

סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

והמוות חוזר:

אָהַבְתִּי אוֹתָהּ בְּלִי תְּנָאִים וּגְבוּלוֹת

וְלָכֵן הָיִינוּ שְׁנַיִם.

וְעַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנָּה וְצַר לִי עַד מוֹת

יְרַחֲמוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם.

והמשורר נאלץ להוסיף משלו:

בָּאַלְבּוֹם יֵשׁ תְּמוּנוֹת וּבַלֵּב יֵשׁ פִּנָּה

וְזָוִית יֵשׁ בָּהּ וּבָהּ מַנְגִּינָה.

וכל המלאכים חוזרים בצווחה דתית מטורפת:

בָּאַלְבּוֹם יֵשׁ תְּמוּנוֹת וּבַלֵּב יֵשׁ פִּנָּה

וְזָוִית יֵשׁ בָּהּ וּבָהּ מַנְגִּינָה.

סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל,

רְאֵה אֵיךְ לִבּוֹ שֶׁל הַמָּוֶת מִתְבַּלְבֵּל.

ובנהימה נוראה של עצבות פורץ סוס העץ מיכאל כאשר הוא מרגיש כי את הנעשה אין להשיב:

הָיִיתִי כָּאן. זֶה בָּרוּר כַּצֵּל.

לְמַה שֶּׁאָמַרְתִּי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל.

עַל כָּל שְׁגִיאוֹתַי יַחְזְרוּ אֲחֵרִים.

מִי יָשׁוּב אִתִּי לַעֲלוֹת בֶּהָרִים.

ומאחר שנרמזה פרשת בת יפתח אומר המשורר:

אִם הָאָב הוּא אַכְזָר, אֲשֵׁמָה בַּת יִפְתָּח.

אֲשֵׁמָה בַּת יִפְתָּח, סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

אֵין לְךָ אוֹהֵב גָּדוֹל מִן הַצֵּל.

ומשהוא מרגיש כי ליבו נקרע לשתיים הוא מעיר כמה הערות:

בְּשֶׁקֶט. בְּשֶׁקֶט. בְּשֶׁקֶט. בְּשֶׁקֶט.

בְּשֶׁקֶט (הַדָּבָר מַפְתִּיעַ) הַחֲנֻכִּיָּה דּוֹלֶקֶת.

בַּזָּוִית. בַּזָּוִית. בַּזָּוִית. בַּזָּוִית

שׁוֹכֵב הָרַעַל הַמֵּמִית.

אִם רָאִית מַה שֶּׁרָאִית מַה שֶּׁרָאִית –

אֵין לָךְ תַּקָּנָה עוֹלָמִית.

והסוס היפה, הה, הסוס האהוב הזה מיכאל, הולך לו אט-אט ובראש מורד אחרי המוות, שעה שמִן הצד מאיצות הנשים הידעוניות:

סַפֵּר לָהּ עַכְשָׁו. מַה תְּחַכֶּה?

יָמֶיךָ כְּצֵל עוֹבֵר. מַה תְּחַכֶּה?

מִן הָעֵץ יוֹצֵא הַפֶּרַח. מִן הַלֵּב נִשְׁאָר רַק קֶרַח.

סַפֵּר לָהּ עַכְשָׁו. מַה תְּחַכֶּה?

סַפֵּר אֶת אַגָּדַת הַסּוּס הַיָּפֶה.

סַפֵּר אֶת אַגָּדַת סוּס הָעֵץ מִיכָאֵל.

וְאֵיךְ, אֲבוֹי לְכֻלָּנוּ, יָכֹל לוֹ הַצֵּל.