הזמיר כבר לא גר פה יותר

שירים. הקיבוץ המאוחד, 2004

׳הזמיר כבר לא גר פה יותר׳ הוא ספר שכתב נתן זך בפריז כשנתיים לפני פרסומו, ״מתוך צירוף של מחלה, הזיות וחלומות בהקיץ, יחד עם תחושת בדידות וחרדה״, לדבריו. בהקדמה לספר מבהיר זך כי ״באים זה אחר זה שירים ובדלי שיר שלמראית עין אין ביניהם כל זיקה ולעיתים אף אינם מבקשים לעמוד בפני עצמם כשירים לכל דבר, והם זוכים ב׳משמעותם׳ רק במבט לאחור, כחלקים או שברים של השלם״. כל אלה הם ״רסיסי זכרונות וספיחיהם, זכרי קריאה בשנים רחוקות, ושיחות אקראי שפרצו ועלו מתהום הנשייה במוחו הקודח של האיש המוטל במיטת חוליו בחדר מלון עלוב בעיר המכונה ׳מעטירה׳״.

מלבד ההקדמה יש בספר מחזור של 53 שירים ממוספרים ברצף ללא כותרות, ואחרית דבר בשם ״קרעים״ הכוללת מחזור של 10 שירים. שירים מהמחזור בשם ״המדריך לנווד״ מופיעים במפוזר בין השירים.

תחושת הפליט, מוטיב שמופיע לרוב בשירים, היא חוויה שזך וגם עמיתיו הסופרים והמשוררים אלזֶה לסקר־שילר, פאול צלאן, אדוניס, אליאס קָנֶטִי ואחרים נושאים עמם מעברם האישי. הפליטוּת היא, לדעתו, אחד המאפיינים הבולטים בשירת המאה העשרים, שאותה הוא מכנה ״אחת המאות האפלות בהיסטוריה״.

הספר ממשיך את קו הרפלקסיביות וההתבוננות המעמיקה של זך על החיים, על הזיכרון ועל השפה, אך לעיתים ניכרת בו תחושה של פרידה, של סיום תקופה, ושל התמודדות עם שבריריות הקיום. נושא הזמן מקבל משקל כבד במיוחד. השירים משוטטים בין עבר והווה, בוחנים את כוחו המוחק של הזמן ואת מאמצי הזיכרון לשמר רגעים ומשמעויות.

המוות והאובדן נעשים מרכזיים יותר ויותר, לעיתים בנימה אישית ונוגעת ללב, ולעיתים בהקשר אוניברסלי. השירים משקפים תחושות של פרידה, אֵבל וחיפוש אחר משמעות לאחר אובדן.

זך ממשיך את העיסוק המטא־פואטי בשאלות על מהות השירה, על כוחה ועל מגבלותיה של השפה בניסיון לתפוס את המציאות ואת הרגשות. האירוניה האופיינית לו נוכחת גם כאן, אך לעיתים היא מקבלת גוון מרוכך יותר, מפוכח ואף עצוב. הביקורת העצמית וההתבוננות המפוכחת מלוּווֹת בתחושה של מלנכוליה.

דימויים מהטבע, ובמיוחד הזמיר שבכותרת, מקבלים משמעות סמלית עמוקה המרמזת על אובדן של יופי, של קול או של תקופה.

הקול הלירי בספר הוא של משורר ותיק, המביט על החיים בעיניים מפוכחות ואינו נרתע מהתמודדות עם האמת הכואבת של סופיות ושל שינוי.