בית ספר לריקודים

מחזה וספר. איורים שמואל בונים. הקאמרי והוצאת כתר  1985

'בית ספר לריקודים' הוא מחזה מקורי שכתב נתן זך ועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב־ 1985. מאוחר יותר באותה שנה המחזה ראה אור כספר בשם ׳בית ספר לריקודים – אלבום קולות׳, ובו מופיעים גם רישומיו הדקים של במאי המחזה, שמואל בונים. המחזה הוא יצירה ייחודית בנוף התיאטרון הישראלי, המשלבת אלמנטים ריאליסטיים וסוריאליסטיים, הומור ועצב, ומעלה שאלות על אמנות, זהות, זיכרון ויחסים בין דוריים.

העלילה מתרחשת בבית ספר לריקודים, אך היא אינה מתפתחת באופן כרונולוגי או ריאליסטי. הזמן מתערבב, דמויות מן העבר ומן ההווה מתקיימות זו לצד זו, וחלומות ופנטזיות פורצים למציאות. תחושת הסוריאליזם מודגשת באמצעות סיטואציות אבסורדיות ודיאלוגים לא צפויים.

המחזה מאוכלס בדמויות ססגוניות ומוזרות, ולכל אחת סיפור אישי, טראגי או קומי. המורים והתלמידים בבית הספר לריקודים מייצגים טיפוסים שונים של אנשים המתמודדים עם בדידות, כישלון וגעגוע לעבר.

בית הספר לריקודים משמש כמרחב מטאפורי לעולם האמנות בכלל ולתהליך היצירה בפרט. המחזה בוחן את הקשר בין אמנות לחיים, את הקושי שבביטוי עצמי ואת הפער בין שאיפות למציאות. הוא משלב רגעים קומיים ואף סאטיריים עם תחושה עמוקה של עצב קיומי ובדידות. הדמויות נאחזות בחלומות ובזכרונות כדי להתמודד עם ריקנות או תסכול בהווה. הריקוד עצמו משמש במחזה כמטאפורה לחיים, ליחסים בין בני אדם, לחיפוש אחר הרמוניה ולאפשרות או לאי־אפשרות של ביטוי עצמי מלא.

הזיכרון משחק תפקיד מרכזי במחזה, כאשר דמויות חוזרות אל עברן ומנסות להחיות רגעים שאבדו. תחושות חלוף הזמן וההחמצה מרחפים מעל האירועים.

כתיבתו של זך, גם במחזה, מאופיינת בשפה עשירה, בשנינות ובפיוטיות, גם כאשר היא מתארת סיטואציות אבסורדיות, דבר המעיד על רבגוניותו של זך כיוצר שאינו מוגבל רק לשירה אלא מסוגל ליצור גם דרמה בימתית מקורית ומאתגרת. המחזה זכה להערכה על חדשנותו ועל העומק הפילוסופי והרגשי שהוא מציע. הכותרת עצמה, "בית ספר לריקודים", יכולה להתפרש כפשוטהּ אך גם כמרחב מטאפורי ללימוד החיים והתנועה שבהם.