אנטי־מחיקון

שירים. הקיבוץ המאוחד, 1983

׳אנטי־מחיקון׳ נחשב לאחד מספרי השירה המרכזיים והמשפיעים של נתן זך בשלב מאוחר יותר של יצירתו. ניכרת בו המשכיות של המאפיינים המזוהים עם כתיבתו, אך גם מחשבה עמוקה על שפה, זיכרון, אהבה ומוות, לעיתים בנימה נוקבת יותר ומתפשרת פחות.

שם הספר מרמז על מאבק כנגד שִכחה ומחיקה, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. השירים עוסקים באופן מודע במילים, בכושרן (או בחוסר כושרן) לתפוס את המציאות ואת הזיכרון, ובמאמץ לשמר רגעים וחוויות מפני חלוף הזמן.

האירוניה בספר היא לעיתים חדה, ומכוונת לא רק כלפי העולם החיצוני אלא גם כלפי הדובר עצמו ואשליותיו. יש תחושה של פיכחון קיצוני וּויתור על נחמות קלות.

נושא האהבה מופיע ברבים משיריו של זך, אך לרוב הוא חמקמק או כרוך בכאב ובאובדן. כאן ישנה התמודדות ישירה יותר עם סופיות הַקשרים ועם תחושת הריקנות לאחר פרידה או מוות. מִקבץ השירים על מות אמו הוא מהמרטיטים בשירי ההספד בשירה העברית.

זך ממשיך לפתח את הצורות השיריות החופשיות שלו, אך כאן הן לרוב דיסוננטיות ומפורקות יותר. השירים יכולים להיות קצרים מאוד, מקוטעים, ולעיתים אף להכיל חוסר המשכיות תחבירית, מה שמשקף את קטעי הזיכרון ואת הקושי לתפוס את המציאות בשלמותה.

נושא הזמן בספר מקבל משנה תוקף, אך הוא מלוּוה בתחושה חזקה של ארעיות וחוסר נצחיות. יש ניסיון נואש, כביכול, לתפוס רגעים לפני שהם נמחקים. השירים נכתבו בסמוך למלחמת לבנון הראשונה, וזך לא יכול היה שלא להתייחס להיבטים הפוליטיים של מלחמה זו והקדיש מדור לשירי מחאה, או פוליטיים, כפי שביקשו לכנות זאת.

הדימויים בספר זה הם חזקים, בוטים ואינם חותרים להרמוניה או ליופי קונבנציונלי. הם משקפים את תחושת השבר והמאבק.

הקול הלירי הוא של משורר בוגר, שאינו חושש להתמודד עם האמת הקשה גם אם היא כואבת. יש תחושה של ויתור על אשליות ושל מבט ישיר אל פני המציאות.

הספר מעיד על העמקה נוספת של הנושאים המרכזיים בשירתו של זך, ועל התפתחות סגנונית נועזת יותר. הוא מציג שירה אינטלקטואלית, רגשית ומאתגרת, שאינה חותרת לנחמה קלה אלא מתמודדת באופן ישיר עם מורכבות הקיום. רבים רואים בספר זה שיא של כנות אמנותית ושל התמודדות בלתי מתפשרת עם שאלות קיומיות.

* ״אנטי־מחיקון״ הוא שמו של התקן מיוחד למכשירי טלוויזיה שייצרה חברת אינטל בשנות השבעים. ההתקן הושם במכשירי טלוויזיה צבעוניים כדי לשחזר את אותות הצבע ש"נמחקו" בשידורי הטלוויזיה הישראלית. אותות הצבע נמחקו בשעתם בגלל הוראת הממשלה לשדר רק בשחור־לבן, בניסיון ליצור שוויוניות בין מעוטי יכולת לבין עשירים; באותן שנים היה מחיר המכשירים בצבע גבוה מאוד.