גדעון עפרת

נתן זך והאמנים

מעורבותו של נתן זך באמנות הישראלית הותירה אינספור עקבות לאורך עשרות שנים – כאספן (רישומי מריאן מרינל, שהוצגו בגלריה "נורה" הירושלמית ב־1990 בקירוב, הגיעו בחלקם הגדול מאוספו); כמבקר אמנות בשנות החמישים; ככותב על אמנים ישראלים (על יגאל תומרקין פרסם מאמר ב'משא' ב־24.2.1961, הקדמתו לאלבום הדפסיו של מיכאל דרוקס ל'אדון זאב' מאת חנוך לוין פורסמה ב־1980, את ההקדמה לספר על שמשון הולצמן פרסם ב־1982, מאמרו בספר על חיה שוורץ פורסם ב־1984. מאמריו – במגזין 'מוניטין', 1982, באלמנך 'איגרא', 1984, בספר ׳הסופר בחברת ההמונים׳, 2021, על יצירתו של אברהם מלניקוב, הם אבן יסוד לעיסוק באמן זה. יחד עם אילנה אורתר אצר תערוכה לכבודו, שהוצגה בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה ב־1982. ויוזכר גם מאמרו על יוסל ברגנר בספר תערוכתו במוזיאון תל אביב, 2000); כמנהל "המוזיאון הפתוח" בתפן (תריסר תערוכות אצר שם בתחילת שנות התשעים); כיועץ אמנותי לגלריה רוזנפלד של שנות השמונים ("אנחנו לא צעדנו עם הזמן, אנחנו הקדמנו אותו"); ככותב טקסטים בקטלוגים של המכירות הפומביות בגלריה גורדון; כעורך של מקבץ רישומי אמנים ישראלים בחוברת 'פרוזה' (מס' 37-35, 1980); כמפרסם, במחצית שנות התשעים, יצירות אמנות ישראליות על שער 'הִנֵה', קונטרס לשירה שבעריכתו (אהרון גלעדי, יגאל תומרקין, צבי מילשטיין, עמוס קינן, יעקב דורצ'ין ואחרים); ועוד ועוד – מכל הבחינות הרבות הללו מתחוורת נוכחותו הפעילה של נתן זך באמנות הישראלית, נוכחות שקשה למצוא לה מקבילה ותקדים בין משוררים וסופרים בישראל.

אמנים ישראלים שונים שיתפו פעולה עם זך, או שהתנגחו עמו: כמה וכמה מהם רשמו וציירו את דיוקנו (כגון יצירה בקולאז' ועיפרון של יגאל תומרקין, או רישום ואקוורל – שני דיוקנאות שצייר יחיאל סגל), ויוזכר גם דיוקן ביקורתי המוצפן בתוך "הר המחלות" – קטע מציורי הקיר שצייר אברהם אופק בשערי אוניברסיטת חיפה בשנים 1988-1986 – המזהה את זך (לשעבר פרופסור לספרות באוניברסיטה, שבה שימש גם אופק כפרופסור) עם Pompa Paupe(r)tatis – דלות נפוחה?

לא אמן ישראלי אחד ולא שניים איירו את קובצי שיריו של זך: ב־1966 אייר יגאל תומרקין את ׳במקום חלום: מחברת איטלקית ראשונה׳. ב־1974 אייר מתי גרינברג את ספר זוטא ׳מבחר׳. ב־1988 אייר צבי מילשטיין את תרגומו של זך ל׳״קדיש״ ושירים אחרים' מאת אלן גינזברג. ׳שירים על כלב וכלבה׳, שירי ילדים מ־1990, אוירו בידי גרשון קניספל (שעמו גם אצר זך את התערוכה "רקוויאם לוואדי סאליב" בחיפה, 1987), וזאת לאחר שמנשה קדישמן הכין סדרת רישומים לאותו ספר ילדים. ב־1999 היה זה רפי לביא שאייר את ׳כי האדם עץ השדה׳, קובץ שירים ופזמונים של זך שהולחנו. ב־2001 אייר אבנר כץ שלושה ספרי ילדים פרי עטו של זך. ואין זו הרשימה כולה.

נתן זך, מצידו, התייחס לאמנות החזותית גם בשיריו. זכור שירו מ־1960 (׳שירים שונים׳), "ציירים צעירים הם עַם לא מהימן״ (אִם הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַשְׁווֹתָם לְמִישֶׁהוּ, הָיִיתִי מַשְׁוֶה / אוֹתָם לְגַחְלִילִיּוֹת. הֵם מְאִירִים לִי כִּבְרַת דֶּרֶךְ, / לְעִתִּים יוֹתֵר מִן הַמְשׁוֹרְרִים, אֲבָל אַחַר-כָּךְ בָּא הַיּוֹם / וְאֵינָם מְאִירִים עוֹד אֲפִלּוּ לְעַצְמָם. צְמֵאֵי פִּרְסוּם, /  הֵם פּוֹחֲדִים מִן הַחֲשֵׁכָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי…״). כותרת השיר צוטטה בתוך ציור וקולאז' של יאיר גרבוז מ־1972.

בשירו "הצייר מצייר" (1960) ניסח זך את ההבדל בין הצייר, הסופר, הפסל והמשורר; וב־1966 (בשיר "אני יכול") אמר: "אני יכול לצייר / אך אינני יודע". בשנות השמונים כתב את השיר "אמן" ובו השמיע את קולו של צייר-פסל מת (״בָּאתִי לֶעָרִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם, /  צִיַּרְתִּי עַל פִּסּוֹת נְיָר, /  טָבַעְתִּי טְבִיעַת אֲגוּדָל בְּחֹמֶר קָשֶׁה, /  בְּחֹמֶר רַךְ, / הִשְׁאַרְתִּי טְבִיעַת אֶצְבָּעוֹת. / […] /  בֶּן אָדָם, אַתָּה הָעוֹבֵר פֹּה /  עַל קִבְרִי, עֲצֹר לְרֶגַע /  וְהַבֵּט בִּי יָשָׁר בַּגֻּלְגֹּלֶת /  וְאַחַר שְׂטֵה וַעֲבֹר…״).

זך כתב את השיר "לאביגדור סטימצקי" עם מות הצייר ב־1989, הפותח במילים: ״מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ / לְעוֹלָם בְּלִי אוֹר וָצֶבַע: הַדֶּרֶךְ /  הַפִיגוּרָטִיבִית. לֹא עוֹד יָאִיר / הַכָּחֹל – בִּידֵי אַסְפָנִים וּמוּזֵיאוֹנִים כָּעֵת –  / לְעֵינֶיךָ, הַצָּהֹב לֹא יָשִׁיר. צִיּוּרֶיךָ / נוֹתְרוּ בִּלְעָדֶיךָ״. והוא כתב את השיר "ציונה תג'ר מציירת", ובו, בין השאר:  ״צִיּוֹנָה תָגֶ'ר מְצַיֶּרֶת. הָיוּ יָמִים קָשִׁים, / תּוֹדָה. רְאֵה אֶת הַכֶּתֶם הַצְּפַתִּי / קוֹבֵעַ, אֶת הַקַּו שֶׁבְּאֵילַת דּוֹחֵק, דְּיוֹקָן עוֹשֶׂה דִּין / לְעַצְמוֹ. צְבָעִים כְּבָר יָפִיקוּ עוֹלָם / מִן הַמִּבְרֶשֶׁת, הַזִּכָּרוֹן, מַה שֶּׁצָּרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת…״.

מה אנו למדים מכל המבחר הזה? מעל לַכֹּל – ריבוי ופתיחוּת שאינם גוזרים על הפשטה כנגד פיגורטיביות, ולהפך (סטימצקי המופשט, ציונה תג'ר הפיגורטיבית); ריבוי ופתיחות הנכונים לקבל, הן את האוונגרד האנטגוניסטי של יגאל תומרקין ורפי לביא והן את הציור הארצישראלי הידידותי של הולצמן הוותיק. אולי גם ביטוי בעייתי־משהו להעדר השקפה תרבותית מתחייבת בכל הקשור למגמות וזרמים באמנות בכלל ובזו הישראלית בפרט.

המחסן של גדעון עפרת, 6.12.2011

פרופ' נסים קלדרון ציין כי זך היה "לא רק משורר חשוב אלא גם מבקר חשוב, אינטלקטואל רחב אופקים. התמונה התרבותית שלו היתה מאוד רחבה, וזה ניכר בספרייה שלו. היה לו עניין מיוחד באמנות פלסטית. ההיכרות שלו עם האמנויות השונות שירתה אותו במובן זה שהשירים שלו הם ריכוז של ידע תרבותי עמוק. מאמרים שפרסם זך בנושאי ספרות ואמנות, כמו 'המסע בכחול' שתיאר את שימושי הצבע הכחול בתרבות, מעידים על עומק תפיסתו האמנותית והתרבותית הרחבה." גם בעבודת הדוקטורט של זך בנושא "אימג'יזם וּוורטיציזם" בספרות העולם (אנגליה 1975), הוא מתייחס לתנועות אמנות מודרניות כמו הפוטוריזם והאקספרסיוניזם.

הערת המערכת: המשך מאמרו המקיף של גדעון עפרת עוסק בהרחבה בתגובת האמנות הישראלית לשירו של זך ״המוות בא על סוס העץ מיכאל״. כיוון שהקדשנו באתר זה מדור מיוחד הנקרא ״סיפורו של שיר״, העוסק אף הוא בשיר זה, בחרנו שלא לחזור על הדברים.